יום שישי, 5 באוגוסט 2011

מחאת האוהלים.

מחר זו תהייה הפעם השלישית שבה, אם שום דבר לא ישתבש, אצא לרחוב, יחד עם עוד מאות אלפי בני אדם, ואדרוש מהממשלה שלי להתעורר.

האמת היא, שב14 ליולי, קפצתי לשדרה. עדיין חשבתי שזו שטות, שנגיע לשם ואף אחד לא יהיה, שיהיו יותר כתבים מאשר אוהלים ואנשים. האמנתי שזה לא יתרומם, למרות שכבר בצהריים הפייסבוק געש, ומישהו הוציא את כל הסלון שלו והעמיד אותו מול הבימה.
הייתה לי תקווה קטנה בלב, שכל הסיפור הזה יצליח. הרי אני, ובעצם כמעט כל מי שאני מכירה (כתבתי על זה כבר - כאן), כורע תחת יוקר המחייה פה. המשכורות שלנו לא עולות, אבל המחירים כן. שכר הדירה שלנו בדיוק עלה ב300 ש"ח לחודש, שזה נחשב לא נורא, ואם זה היה הדבר היחיד שמתייקר הייתי בולעת את הצפרדע בשקט. קיוויתי שאני אהיה הצינית היחידה. הלב שלי צרח שהוא רוצה שהכל יסתדר, אבל השכל שלי ידע שהמחאה החברתית היחידה שהצליחה כאן, וגם זה למראית עין בלבד, הייתה מאחת הקוטג'.

אז הגענו כשעה לאחר ההתחלה הרשמית של האירוע. היו שם אוהלים. הרבה. אבל יותר משהיו שם אוהלים, היו שם אנשים. וחלק מאוד גדול מהאנשים האלו עמד במעגל גדול ורחב, ודיבר. לא צעק, לא התלהם, דיבר. וזה הדהים אותי. היה שם מקום לכולם, כל מי שרצה לקבל את המגפון קיבל אותו. אנשים עברו וצפרו וצעקו קריאות עידוד, אנשים הגיעו עם אוהלים ותיקים וילדים, וממש מול העיניים שלי, המהפכה נולדה.

ואז עצרת מחאה. אנחנו מגיעים, וכמו ילדה קטנה אני מתרגשת מכמות האנשים, אני שומעת את הבאאז שלהם כשאני מתחילה להתקרב, ועוברות בי צמרמורות. זה לא דומה לשום הפגנה שהייתי בה.
אנחנו צועדים מהבימה למוזיאון תל אביב, ואנחנו שמחים. אנחנו צועקים ומתרגשים ואוהבים. אוהבים את עצמנו, אוהבים את המדינה, אוהבים את החיים, בגלל לזה אנחנו כאן.

אנחנו כאן כי אין לנו בעיה לשלם הרבה מיסים באופן עקרוני, כל עוד הם מושקעים בחזרה בנו, אבל יש לנו בעיה לשלם הרבה מיסים כשהרוב, אם לא הכל, הולך ממילא לאנשים שיש להם הכל. 
אנחנו כאן כי אנחנו משלמים מס בריאות, אבל בלי ביטוח בריאות משלים שעולה, במקרה הטוב, עשרות שקלים בחודש, אנחנו נמות בזמן שנחכה במסדרון בית החולים.
אנחנו כאן כי ביום שנזדקק לשירותי הרווחה, לא נקבל אותם כי אין כוח אדם ואין תקציב. 
אנחנו כאן כי אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך הציבורית בלית ברירה, ומוציאים מאות שקלים בחודש עבור חוגי העשרה ותגבורים, כי מערכת החינוך הפכה למפעל לייצור ציונים גבוהים במיצ"ב. 
אנחנו כאן כי המחירים עולים, אבל המשכורות לא. 
אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ללכת למוזיאון או לקנות ספר או ללכת להופעה טובה, ולא להרגיש שצריך למשכן כלייה בשביל זה. 
וכן, אנחנו כאן כי אנחנו רוצים דיור בר השגה. אנחנו רוצים שיפסיקו להגיד לנו שנלך לגור בפריפריה - אין שם עבודה, אין תחבורה ציבורית נורמלית למקומות בהם כן יש עבודה, ואם אנחנו גרים שם ונאלצים להחזיק רכב, אז מה עשינו בזה?

שבוע לאחר מכן, אנחנו כבר לא עשרות אלפים. אנחנו מאה עשרים אלף איש. איתנו, ברחבי הארץ, בעצרות מקבילות, יש עוד שלושים אלף איש. 
אנחנו לא שמאלנים-מחבקי-עצים-אוכלי-סושי. אנחנו כולם. לידנו עומדים אנשים מכל שכבות האוכלוסיה. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, ולכולנו יש אותה הבקשה. אנחנו רוצים צדק חברתי. אנחנו רוצים הנהגה שתחשוב על העם, ולא על הטייקונים. אנחנו רוצים הנהגה שתחשוב על העתיד שלנו, של הילדים שלנו. אנחנו רוצים הנהגה שתבין שבטחון זה לא הדבר היחיד שחשוב, כי אם מאות אלפי ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, בטחון מדיני לא שווה שום דבר. 
אחרי ששבוע קודם לכן רק שלומי שבת הסכים לבוא ולהופיע, מגיעים חמי רודנר, דן תורן, ברי סחרוף, יהודה פוליקר ודנה ברגר. בעצרות אחרות שרים גם הראל סקעת, אביב גפן ועוד רבים. הם שרים על מחאה, על שינוי. על תקווה שמתמוססות, על מהפכה. והם שרים באהבה, לא בכעס.
וכל המחאה הזו, כל ההתעוררות החברתית המדהימה הזו, הכל נעשה באהבה, בהתנדבות. 
זה נוגע בקישקע של כולנו. בחשבון הבנק של כולנו.

דברים לא יחזרו להיות אותו הדבר אחרי שהאוהלים יקופלו. 
אנחנו לא יושבים יותר עם ראש מורד ואומרים שזה מה יש ועם זה ננצח. אין עוד עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.

בשבת צפויה להיות עוד עצרת מחאה.
יש אמצעי תקשורת שמדווחים על צפי של חצי מליון איש, יש כאלו שמדווחים על צפי של מיליון. 
תבואו. תצעדו. תצעקו.
אני מאמינה שזו המלחמה האמיתית על הבית. על העתיד. זו המלחמה שלנו, בשביל ההורים שלנו, שלא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש תרופות כשיהיו זקנים. בשביל הילדים שלנו, שילכו למערכת החינוך הציבורית, ויירקבו שם.
זו המלחמה שלנו, כי כל חומות ההגנה והטנקים וכיפות הברזל לא שווים שום דבר, אם אנשים נורמטיביים, כאלו שסיימו תואר ראשון ותואר שני ועבדו קשה וצברו הון ראשוני משמעותי, נאלצים למכור את נשמתם לבנק בשביל לרכוש דירה.
כל הטילים והרובים ומטוסי הקרב לא שווים כלום, אם יש ילדים שאין להם אוכל בבית, בגלל מדיניות רווחה שלא באמת קיימת. 

יום ראשון, 10 ביולי 2011

כל ההתחלות קשות.

האינטרנט מפוצץ בכתבות ורשימות בסגנון של 'איך להתחיל עם נשים', 'מה נשים באמת רוצות' ושאר ירקות שכאלו. הרשת גם מלאה בשלל עצות של 'מה לא לעשות'.
בעקבות פנייה של צוות הכצעקתה [פרוייקט בשם 'כל ההתחלות קשות], אני רוצה להוסיף את שני הסנט שלי לנושא. 
פוסט זה אינו מתיימר להיות מדריך ל'איך להתחיל עם נשים'. אין נוסחת פלא, אין כללים שנכונים לכל אישה. אני לא מתיימרת לייצג את כל הנשים שבעולם. אני גם לא מתיימרת לייצג את החברות שלי, למרות שהגעתי למסקנות שהגעתי אליהן גם בזכות הנשים המדהימות שמקיפות אותי. אני מייצגת אך ורק את עצמי, את החוויות הפרטיות שלי בעולם שלפעמים נראה כמו שדה קרב. הכל נכתב מזווית הראייה שלי, ואלא אם כן ציינתי אחרת - מדובר בדעות בלבד ולא עובדות. 


1. נשים רוצות שיתייחסו אליהן בכבוד. זה מצער שב2011 זה לא ברור מאליו. 
אל תפעילו עלינו מניפולציות זולות, אל תמכרו לנו אשליות, אל תשחקו איתנו. תהיו כנים בנוגע לכוונות שלכם, בנוגע לרצונות שלכם. אנחנו מעריכות גברים שאומרים לנו ישירות שכל מה שהם מחפשים זה סקס, לפעמים זה גם כל מה שאנחנו מחפשות. אנחנו לא מעריכות גברים שמוכרים לנו סיפורים.
תחשבו איך הייתם רוצים שיתחילו עם האחות הקטנה שלכם, עם החברה הכי טובה שלכם. תתייחסו אלינו באותה צורה. אל תפלשו למרחב האישי שלנו. אל תיישמו עצות ממאפ"י. אל תצעקו לנו 'הלו בובה בואי רגע', זה לא מכבד אף אחד. אל תצפרו לנו. אל תעשו לנו קולות.


2. אנחנו רוצות להרגיש מיוחדות. אנחנו יודעות שאנחנו לא הראשונות שאתם מתחילים איתן, בטח גם לא האחרונות, אבל אל תתנו לנו את ההרגשה כאילו זה המשפט הקבוע שעובד על כולן. תחשבו קצת לפני שאתם ניגשים אלינו.
אנחנו לא רוצות שתיישמו עלינו את העצות שקראתם בעיתון. גברים רבים לפנייך ניסו, וגברים רבים אחרייך ינסו. כבר שמענו שיש לנו משהו עצוב בעיניים, ומה בחורה יפה כמונו עושה במקום הזה, וכבר שאלו אותנו מי משקר לדעתנו יותר - גברים או נשים. אל תתפלאו איך בחורות מהממות כמונו עדיין רווקות. 


3. תחמיאו לנו, אבל על דברים שהם בשליטתנו. ברור לנו שפניתם אלינו ברחוב או בבר לא בגלל שאנחנו נראות כמו נשות שיחה אינטלקטואליות, אלא כי משהו במראה שלנו עושה לכם את זה. אנחנו אוהבות מחמאות מכל סוג, כל עוד הן מכבדות אותנו, אבל בכל זאת, מחמאה על משהו שהוא לבחירתנו [ע"ע השמלה היפה שבחרנו] מקבלת יותר נקודות זכות מאשר מחמאה על משהו שהוא לא מבחירתנו [ע"ע העיניים היפות שירשנו מאבא שלנו]
למתקדמים:  לפני כמה ימים תוייגתי ברשימה מקסימה בפייסבוק. הכותרת שלה היא Date A Girl Who Reads [אפשר לקרוא את המקור כאן]. אם לא הייתי תפוסה, הייתי רוצה גבר שמיישם חלקים נבחרים ממה שכתוב כאן. 

4. אנחנו מפחדות להיפגע. וכשאני אומרת 'להיפגע' אני לא מתכוונת ללב שבור, אני מתכוונת לפגיעות פיזיות. אנחנו רוצות שלא תשלחו ישר ידיים, ושלא תתנו לנו תחושה שאנחנו חייבות להיכנס איתכם למיטה עד הדייט השלישי.
נהלו איתנו דיאלוג מתמיד על הגבולות שלנו, הרצונות שלנו, מה עושה לנו את זה במיטה. לשאול אם מותר לך לנשק אותה בדייט הראשון לא מוציא את הספונטניות והרומנטיות, אלא מראה לה שאתה מתחשב ברצונות שלה. תהיו ערניים לתגובות שלנו. תקשיבו. כשאנחנו אומרות 'לא' אנחנו מתכוונות ל'לא', גם אם אנחנו לא קמות והולכות. כשאנחנו אומרות 'לא' - תפסיקו לנסות, הוא לא יהפוך ל'כן'.
תזכרו את מבחן האחות הקטנה. 


5, וזה אולי הכי חשוב. אל תשכחו, אפילו לא לשנייה, שנמצאת מולכם בת אדם.  אל תשכחו שנמצאת מולכן מישהי שהיא לא 'כל הנשים' אלא היא אחת, והיא עולם ומלואו. 

יום ראשון, 26 ביוני 2011

חוויות מאתמול בלילה.

כשאני מדברת על הטרדות רחוב, תמיד אומרים לי שאני מייחסת חשיבות רבה מדי למקרים שוליים. אני לא מסכימה עם הטענה הזו - המקרים השוליים האלו הם אלו שמפריעים לשגרת חיינו, הם אלו שגורמים לנו להתכווץ ולנסות להפוך עצמנו לבלתי נראות כשאנחנו עוברות מול חבורת גברים ברחוב. המקרים השוליים האלו הם אלו שגורמים לנו להחליף חולצה לפני שאנחנו יוצאות מהבית, בשביל לא להראות מושכות מדי.
הם אלו שגורמים לנו להעדיף לקחת מונית שירות ולא אוטובוס, כי המונית עוצרת מתחת לבית אבל האוטובוס לא. הם אלו שגורמים לנו להעביר את הטבעת לאצבע ה"נכונה", או לענות שאנחנו נשואות, כי זה מפחית את כמות המטרידים. 
אני לא תמימה. ברור לי שאין אפשרות למנוע לחלוטין, לפחות לא בטווח המידי, צעקות, הערות, מבטים. 
אבל אפשר למנוע את החדירה למרחב האישי שלנו. אפשר למנוע את הידיים שנשלחות. 


אתמול הוטרדתי במקום מרכזי, מואר, לא "מפוקפק". עמדתי בתחנות האוטובוס הסמוכות לקניות אבנת בפ"ת, והמתנתי. יחד איתי המתינו לפחות עוד עשרה אנשים. עמדתי בתוך התחנה וקראתי ספר.
לפתע ניגש אלי גבר כבן ארבעים, הרים מעט את הספר שלי ואמר "מה זה?" או "מה את קוראת?". הזזתי את הספר שלי, והתעלמתי ממנו.
הוא השתהה לידי חצי דקה אולי, וקלישאתי ככל שזה נשמע, זה הרגיש כמו נצח. בסוף הוא הסתובב והתחיל ללכת לחבר שלו, וזרק משהו לעברי. אני לא זוכרת את חילופי הדברים המדויקים, אבל הוא אמר שאני לא בסדר בגלל שאני לא נחמדה, ואני אמרתי לו שזה לא בסדר להציק לאנשים שהוא לא מכיר. הוא זרק לי שאם אחייך אז אולי אנשים יתחילו איתי, ואני עניתי שאני נשואה [מה שלא נכון, אבל מה לא עושים בשביל להיפטר ממטריד ברחוב?]. 
עד שהמטריד וחברו עלו על מונית השירות, הם המשיכו לנעוץ בי מבטים תוך כדי שהם צוחקים. 
את הדרך מהאוטובוס לבית כבר עשיתי בחצי ריצה. מספיקה לי הטרדה אחת ביום. 


הנה, חוויה שולית, כביכול. והגבתי "לפי הספר" - עניתי לו. הרי כולנו יודעות, בתיאוריה, איך להתמודד עם זרים שמטרידים אותנו. לצעוק, לגעור, להרביץ אם צריך. להתעלם מהפחד המשתק שאוחז בנו, להתעלם מהחשש שהוא יהפוך להיות אלים. להתעלם מהחשש לגבי התגובות העתידיות ['מה ציפית, תראי איך את לבושה', 'מה את עושה עניין, כולה התחילו איתך' וחבריהם.]. 


חוויה שולית, אז למה היא ממשיכה להטריד את מנוחתי גם היום בבוקר?
ואם היא ממשיכה להטריד אותי, מה ניתן לעשות נגד זה?
ברור לי שהפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, אבל מה לגבי הטווח הקצר? האם ישנה דרך לצמצם את הטרדות הרחוב האלו למינימום?


וזה הלינק לפרסום בהכצעקתה.

יום שני, 20 ביוני 2011

כשאמות

כשאמות, וזה יקרה יום אחד, אל תערכו לי לוויה יהודית מסורתית. אל תפרידו בין גברים לנשים. אל תגידו מה מותר ומה אסור. אל תקראו אל מלא רחמים, כי הוא לא. הוא קר ורע ואכזר, אם הוא קיים בכלל.


כשאמות, אל תקרעו את חולצתם של אהובי. אני רוצה שתבואו כמו שאתם באים למסיבה טובה, או לחתונה. לבושים יפה, מריחים טוב. תקברו אותי בין פרחים, לא בין שלטים שקוראים לצניעות מוקפדת. 
אל תמלמלו תפילות רק בשביל להאחז במוכר. אל תייפו את חיי ואופיי, תספידו אותי כמי שהייתי. תכונות טובות לצד תכונות רעות. עקשנות, ציניות, וכחנות. לא חסר.


כשאמות, תקריאו שירה עברית יפה ועגומה ומרירה. יש לכם את החופש לבחור. תקריאו משהו שיגרום לכם להתגעגע ולהרהר, אולי לצחוק. אל תקשרו את המוות שלי לשירים מולחנים.
אל תהיו צבועים. אל תצרחו ותמררו בבכי כאילו החיים שלכם נגמרו. הם לא. הם ממשיכים הלאה, פשוט בצורה שונה.


כשאמות, אל תשבו עצובים בבית. תצאו למסעדה טובה. תלכו לסרט מעניין. תרקדו עד אור הבוקר. תאהבו. תחיו. אל תרגישו אשמים בגלל זה. אל תחשבו עליי כל הזמן. 
כשתזכרו אותי, תזכרו אותי עם חיוך. עם סיפורים מצחיקים. אל תשכחו ששוט שלישי זה תמיד בשביל אלו שאינם עוד איתנו, גם אם לא אומרים את זה בקול רם אלא רק בלב.


כשאנשים שאנחנו אוהבים עוזבים אותנו, נפער בנו חור בלב שכנראה לעולם לא ירפא לחלוטין. בהתחלה הוא ענק. הוא ענק ולרגעים נדמה שהוא לא ירפא בכלל, אפילו לא טיפה. אבל הוא מצטמצם. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר, אבל הוא מצטמצם. הוא גדל וקטן לפי עונות השנה, לפי מצב הרוח הכללי.
אנחנו ממשיכים לחיות עם לבבות מחוררים,  ולפעמים אני לא מבינה איך אנחנו מצליחים לעשות את זה בכלל. איך אנחנו מצליחים להרים את הראש מתוך האובדן והאבל והכאב, ולהמשיך הלאה.


אתמול בצהריים אחיו הגדול של אבא שלי התאבד. זה לא שלא ידעתי שזה יקרה. ידעתי. אבל כשהגיע הטלפון, וכשהתחילו להתבהר עוד ועוד פרטים, נפער בי חור יותר גדול מהצפוי, וקצת, או הרבה, יותר קשה לי ממה שחשבתי שיהיה, וזה חרא. זה מסריח וזה מחרפן וזה מכעיס וזה מעציב.
ובסוף זה יעבור. 

יום חמישי, 16 ביוני 2011

מבחן 8000 השקלים, והקשר שלו למחאת הקוטג'.

אם נשים את הפנתרים השחורים בצד, דומה שהישראלים יודעים לצאת לרחובות רק בנושאים בטחוניים. היוצא מן הכלל היחיד הוא גלעד שליט, וגם הוא סוג-של נושא בטחוני. 
לישראלים יש דעה על כל דבר. אנחנו גם לא מפחדים להביע אותה, אצלנו יש חופש דיבור וביטוי ודעה.
אז אנחנו יודעים לטקבק בזעם על מחירי הדלק, אבל ממשיכים לתדלק כי התחבורה הציבורית בקאנטים. 
אנחנו גם יודעים להזדהות עם מחאת העו"סים והרופאים, אבל הלייק בפייסבוק מספק אותנו.
אנחנו בעיקר יודעים לקטר על המצב ולתכנן לברוח לניו זילנד, אבל מעטים מאיתנו באמת עושים את הצעד הזה.
בואו נודה בזה - ישראלים, באופן מכליל ביותר, הם גיבורי מקלדת. אנחנו דברנים גדולים, המצב מעצבן את כולנו, והמיסים גבוהים והחינוך חרא, אבל בפועל - הקבוצה היחידה במדינה שיוצאת לרחובות ושורפת צמיגים, הקבוצה היחידה שיש לה כוח צרכני כלשהו, הקבוצה היחידה שמגינה על האינטרסים שלה, היא החרדים. וגם על זה אנחנו כועסים. 

יוקר המחייה בישראל עולה מדי שנה. לא צריך להיות גאון כלכלי בשביל להבין את זה - מספיק לראות את ההוצאות החודשיות שלנו.
שכר המינימום אמנם עולה מדי פעם, אבל בכמה אגורות בודדות. אנחנו ממשיכים להרוויח את אותן המשכורות , אבל מצליחים לחסוך מהן הרבה פחות, אם בכלל. 

הישראלי הממוצע מרוויח כ9000 ש"ח ברוטו. עיתון כלכליסט ערך, בעקבות סקר אמריקאי, את 'מבחן 8000 השקלים'. מבחן שנועד לבדוק כמה ישראלים יצליחו לעמוד בהוצאה לא מתוכננת, בטווח של חודש, של סכום כסף נמוך במעט מהשכר הממוצע. 
התוצאות לא ממש מפתיעות. רק 12.2% מהישראלים יצליחו לעמוד בהוצאה הזו ללא כל קושי. אפשר לקרוא את הפרטים המלאים כאן
שאלתי את חברי הפייסבוק שלי האם הם יצליחו לעמוד בהוצאה הזו. רובם ענו שלא. מבין העונים - רובם בגילאי ה20 לחייהם, רובם סטודנטים. חלקם מתגוררים אצל ההורים שלהם, וחלקם לא. רובם עובדים כרגע. אם מישהו יהיה מעוניין לפלח סטטיסטית את העונים, אני אשמח להעביר את הנתונים. 

בכל מקרה, אני אעתיק כמה ציטוטים נבחרים, ללא ציון שם אך עם ציון מספר פרמטרים חשובים לדעתי - כגון השכלה. אם מישהו חש שלא בנוח עם זה, או לחלופין - אם מישהו מכם מעוניין שאציין את שמו, תפנו אלי. מי שחושב שגם התשובה שלו צריכה להופיע כאן, או לא ענה בפייסבוק שלי, ורוצה להוסיף את תשובתו - מוזמן לפנות אף הוא. 
*בלי לבקש כסף מאחרים? לא [סטודנטית לתואר ראשון, לא גרה אצל ההורים]
*אני חושבת שכן, אבל זה בעיקר כי אני לא סטודנטית ועוד לא עזבתי את ההורים
*גם אני הייתי עומדת בזה, אבל זה בעיקר כי אני גרה אצל ההורים, עובדת במשרה מלאה ואין לי כמעט הוצאות (וגם יש לי חסכונות..)
*ממש לא..יחד עם זה ששנינו עובדים. מחייה בתל אביב ולימודים לא עושים טוב לכיס...
* ממש לא. אין לי חסכונות ואני חיה על משכורת מינימום [סטודנטית, לא גרה אצל ההורים]
*חלקית. יש לי חסכונות - אבל אני חושבת שהייתי צריכה לוותר על מותרות כמו לאכול, בשביל לכסות את החוב הזה.
* אם זה משהו קריטי ודחוף אז, כן יש לי כמה חסכונות, אבל הם מיועדים ללימודים בעיקר. אבל ככה להוציא 8,000 ש"ח זה משהו בלתי אפשרי, אני חושבת שגם להורים היה מאוד קשה להוציא סכום כזה בבת אחת [סטודנטית, גרה אצל ההורים]
*מאוד בקושי ואחרי הוצאה כזאת, לא היה נשאר לי ולו שקל אחד בחיסכון
* לא בלי לשבור חסכונות.. [נשואה+1, בעלת עבודה קבועה, בן הזוג עובד בעבודה נחשבת ויוקרתית] 
* אני יכולה לעמוד בהוצאה של 8000 ש"ח (כבר עמדתי בהוצאה של מקרר כשהנ"ל התקלקל לפני שבועיים, 5000 ש"ח).
אבל מה שזה באמת אומר לגבי זה שאני לא אהיה מסוגלת ללכת ללמוד בלי לעבוד (לא הגיוני בהתחשב במה שאני מתכננת ללמוד) כי לא יהיו לי חסכונות לחיות עליהם. כך שלמרות שבפועל נראה שאני מרוויחה יופי, ואני אולי יכולה לשלם 8000 ש"ח, אני פשוט ארעב אחר כך. [גרה עם בן זוג, עובדת בהייטק]
הדרך היחידה שלי לעמוד בהוצאה של 8000 שקל כרגע זה לוותר על מותרות, לזרוק לפח את הרעיון שלי של לחסוך לרכב ועדיין יצטרך לפרוס את זה על תשלומים. לבקש כסף מההורים לא בא בחשבון בכלל, מגיל 16 לא ביקשתי מהם אגורה פרט ביומולדת במקום מתנה, וגם אז לא הרבה  [גר עם שותפים, עובד]
הייתי עומדת בזה, אבל זה בגלל שחסכתי מלא כסף לתואר ועדיין לא הוצאתי את כולו.... [סטודנטית, גרה עם שותפים] 

אני יכולה להמשיך עוד, אבל אני מניחה שהנקודה הועברה והובהרה.

מחאת הקוטג' היא הזדמנות מצויינת לצאת מהאדישות. היא פתרון מצויין לישראלי העצלן, שלא יוצא לרחובות לשרוף צמיגים. שלא יכול לא לתדלק במשך שבוע, כי לסוע באוטובוסים זו לא אופציה ריאלית בגוש דן. 
היא הזדמנות מצויינת להביע עמדה, להגיד "עד כאן".
מחירי המזון, הדיור והדלק בישראל יקרים מעבר לכל פרופורציה.
הקוטג', אותו מוצר בסיסי שנמצא כמעט בכל בית בישראל, עולה כמעט 8 שקלים. עד לא מזמן הוא עלה 5 שקלים. העלייה הזו היא חסרת ביסוס ומיותרת. העלייה הזו מייקרת את סל הקניות הבסיסי בלא מעט כסף במצטבר. העלייה הזו מסמלת את התחזקות בעלי ההון על חשבון ה"ישראלי הפשוט", על חשבון האזרח העובד, שמשלם מיסים ומשכנתא, ובקושי סוגר את החודש כי הקניה הרגילה והשבועית שלו בסופר השכונתי התייקרה. תנסו להזכר כמה שילמתם במכולת על מוצרים בסיסיים לפני שנה ושנתיים. תראו שחלק גדול מהם, אם לא כולם, התייקר באופן לא פרופורציונלי לעלייה בשכר שלכם.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא לקנות במשך חודש קוטג'.
זו גזירה שהציבור יכול לעמוד בה. 
זה מהלך קטן שבתקווה יאותת לשלטון שנמאס לנו להיות פראיירים. נמאס לנו לממן את הפנטהאוזים במגדלי היוקרה. 
הקוטג' פה הוא לא העיקר. העיקר פה הוא העקרון. כתבה על זה יפה איוי לרר.

אני לא מתכוונת לרכוש קוטג' בחודש יולי. למען האמת, אני מתכוונת לסיים את הגביע שיש לי במקרר, ולא לקנות גם לפני תחילת החרם הרשמי.
אני גם לא מתכוונת להתפתות למבצעים, זה לא העיקר. אני לא רוצה לקנות קוטג' היום במחיר "מיוחד". אני רוצה לדעת שבעוד חודשיים, כשאגש לסופר, אוכל לקנות קופסת קוטג' שלא תעלה כמו קצת יותר מעשרים דקות עבודה בשכר מינימום.


יום שני, 13 ביוני 2011

האם לפמיניסטיות מותר להוריד שיערות ברגליים?

[לפני הכל - מעט סוציולוגיה על רגל אחת. ניתן להרחיב בויקיכחברה, נוח לנו להכליל. נוח לנו לחיות בסטראוטיפים. נוח לנו להכליל את עצמנו בתוך קבוצה חברתית כזו או אחרת. אחת הדרכים הפשוטות להשתייך לקבוצה מסויימת היא ע"י צורת לבוש. דתיים חובשים כיפה, מטאליסטים לובשים שחור, ערסים לובשים שרשר.
אנחנו מגדירים את עצמנו בשלל דרכים ולובשים מספר כובעים, בהתאם לסיטואציה. חלק מהכובעים האלו ניתנים לבחירה, חלק מהם לא ועל חלק מהם אפשר להתווכח אם הם ניתנים לבחירה או לא. חלק מהם קל לשנות, וחלק לא. 
אני, לדוגמה, פמיניסטית. אבל אני לא רק פמיניסטית. אני גם ממוצא רוסי. אני אישה. אני ימנית. אני סוציאליסטית. אני סטרייטית. אני עוד הרבה דברים. 
הבעיה העיקרית, לטעמי, עם הסטראוטיפים האלו היא שקשה לנו לקבל פרטים אשר מכלילים את עצמם [או מוכללים ע"י החברה] בקבוצה, אבל הם לא פועלים לגמרי ולחלוטין לפי מה שמצופה ממנה. 
[מבוא לסוציולוגיה מסתיים כאן].


כנשים, מצופה מאיתנו להיות מטופחות ו"מתוקתקות" ב100% מהזמן. יש הגדרות חברתיות מאוד מדוייקות למה נחשב יפה, מטופח, ראוי ונשי. אנחנו לומדות את זה מהאמהות שלנו, מהסדרות שאנחנו צופות בהן, מסרטי הקולנוע, משלטי חוצות. אנחנו לומדות את זה מהיצע הבגדים בחנויות, מהמשחקים שאנחנו משחקות בהם. מהחלוקה לבנות ול"טום בויז". אנחנו מופצצות מכל כיוון בדימויים אשר מלמדים אותנו איך להראות ואיך להתנהג בצורה נשית ונכונה. 
נעמי וולף כתבה על זה בספרה המופתי מיתוס היופי - למרבה הצער לספר עצמו אין ערך בויקי, אבל אפשר לקרוא עליו באתר של עיתון הארץ.
מגיל אפס מלמדים אותנו שחלק זה יפה, שרזה זה מושלם, שלכסוס ציפורניים זה גברי ומכוער. אנחנו תמיד צריכות להיות מאופרות, ועל עקבים, ולבושות מהמם. למי שיש סבלנות, ניתן לקרוא על זה אצל ד"ר רבקה נרדי [גילוי נאות - לא הייתה לי הסבלנות לקרוא עד הסוף, ולמען האמת - מעולם לא שמעתי עלייה, מצאתי את זה בגילול קצר על מיתוס היופי]
מגיל צעיר אנחנו יודעות איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג. אנחנו מפנימות את הדיכוי החברתי, את כללי המשחק. 
כשאנחנו לומדות מה זה פמיניזם ומה זאת פמיניסטית, אנחנו באופן אוטומטי מניחות שהן לא מתאפרות, לא נועלות נעלי עקב ואפילו, רחמנא ליצלן, לא מסירות שיערות מהגוף! מבחינת החברה, אישה פמיניסטית היא אישה לא מטופחת. 


מה קורה כשאישה פמיניסטית כן מטפחת את עצמה? כן מסירה שיערות וכן מתאפרת?
האם היא בוגדת בערכים של עצמה? האם היא צבועה? האם כאשר היא בוחרת באופן מודע להתעסק ב"זוטות" כגון המראה החיצוני שלה, היא לא פמיניסטית אמיתית? ואם ככה, מה זה פמיניסטית אמיתית?
האם כאשר היא בוחרת לא להשתחרר מכבלי הדיכוי החברתיים האלו, היא "מקולקלת"? ואם היא בוחרת רק להתאפר, אבל היא לא לובשת עקבים? היא "חצי מקולקלת"? האם הבחירה הזו באמת חופשית?


השאלות האלו נשאלות מכיוון לא משנה כמה נכריז על עצמנו כאינדיבידואלים ויחודיים, אנחנו לא חיים בוואקום ולא חיים בבועה. כולנו חיים תחת העיניים הבוחנות של ההורים, של החברים והחבר'ה, של הקולגות בעבודה, של האנשים ברחוב. גם כאשר אנחנו בוחרים להיות שונים ומיוחדים, תגובות של אנשים סביבנו, בין אם אלו אנשים שבחרנו את חברתם ובין אם אלו אנשים שחברתם נכפתה עלינו, מעניינות אותנו. הן יכולות לגרום לנו לשנות את בחירותינו ואת התנהגותנו. 


בעולם שבו נשים וגברים** נשפטים קודם כל על פי המראה החיצוני שלהם, בעולם שבו הערך שלנו כנשים נמדד קודם כל ע"י מידת החזייה ורק אח"כ ע"פ תחומי העניין שלנו, בעולם שבו קשה למצוא נשים שאוהבות את איך שהן נראות, אין פלא ששאלות כאלו נשאלות. 



לצערי, לי אין פתרון קסמים.
האינסטינקט שלי מקדש את זכות הבחירה, אבל האינטלקט שלי מזכיר לי שהבחירות הכביכול חופשיות שלנו נעשות במגבלות של חברה. 
אני מניחה שכל עוד הבחירות שלנו נעשות אחרי בחינת ההיבטים החברתיים, ולא מתוך נהירה עיוורת אחרי טרנדים והתניות, לכולן מותר להוריד שיערות ברגליים, גם לפמיניסטיות. 


**אגב, מעניין וחשוב לציין בהקשר הזה, שכיום גברים נתונים אף הם תחת מכבש לחצים בנוגע למראה שלהם. אם פעם, בשביל להיות גבר הספיק שתתנהג כמו אחד כזה, ושתהייה קצת פחות מכוער מקוף, כאשר על הסעיף האחרון ניתן לוותר, הרי שהיום גבר צריך גם להתלבש טוב ולהראות בצורה מסוימת. גברים מתחילים להיבחן לא רק ע"פ ההישגים שלהם, והחיצונית שלהם תופסת מקום הרבה יותר נרחב בהגדרה העצמית שלהם. 
לא רק שהנתון הזה לא משמח אותי - הוא מעציב אותי. במקום לתת חשיבות הולכת וגוברת לאישיות ולהישגים של בני אדם, אנחנו מגדילים את החשיבות של המראה החיצוני.
אפשר לייחס את זה למספר גורמים [אני אישית מעדיפה להאשים את הקפיטליזם החזירי], אבל אין בהעצמת הלחצים על גברים להפחית מעוצמת הלחצים על נשים, ולהפך. כולנו סובלים מהצורך להתנהג בצורה מסויימת רק משום שנולדנו למגדר כזה או אחר.
[אם תביעו התעניינות, אני מבטיחה לכתוב על איך שוביניזם פוגע לא רק בנשים אלא גם בגברים] 

יום ראשון, 5 ביוני 2011

תרבות הטרור המיני

אם, באופן גס, ננסה להניח כל מגע מיני על סקאלה שבין אונס "לפי הספר" [קרי, כל סיטואציה שבה הקורבן אמרה "לא", אבל אף אחד לא הקשיב לה] ובין מגע מיני שנובע מרצון חופשי ומהסכמה מלאה, נראה שחלק מאוד גדול נמצא, באופן מאוד הגיוני, בין לבין.


הבלוגוספירה מתחילה לרעוש בימים האחרונים. נשים אמיצות מדברות על חוויות מיניות שלא היו אונס, לפחות לא לפי הספר, אבל הן גם לא היו מרצון חופשי ובהסכמה מלאה. אפשר לקרוא על זה אצל ליהי יונה, שהיא בלוגרית פמיניסטית מוכרת ומוערכת, המנהלת את ראומה, בלוג עם תודעה [הקישור מוביל לפוסט נוסף בעניין]. אפשר לקרוא את זה אצל צפי סער ב"הארץ", וגם אצל מאיה קוי, ובמיוחד אצל דורה.
נשים מתחילות לתהות, האם כל החוויות המיניות שלהן היו תקינות. האם כל סיטואציה שבה הסכמת, למרות שלא רצית, היא בסדר, היא תקינה?
אנחנו מפשפשות בזכרונות שלנו, תוהות בנינו לבין עצמנו. הרי אין פה עניין של שחור ולבן, יש פה הרבה אפור. יש הרבה מקרים שהם לא בדיוק אונס, וגם לא כמעט אונס, אבל הם לא תקינים. הם אולי מקובלים חברתית, אבל משהו מסריח בהם.


אני רוצה לפתוח את הפצע הזה, אבל לא להתעסק רק בשאלה של "האם היה פה אונס או לא". זה לא מה שמשנה כרגע ואני לא מתכוונת להתעסק בהיבטים משפטיים.
מה שמשנה ומה שאני בעיקר רוצה להתעסק איתו זה הלך הרוח החברתי. מה גורם לנו לעבור חוויות מיניות שהן כביכול נורמטיביות לחלוטין, אבל אז אנחנו מקרצפות את עצמנו במקלחת, מנסות להוריד את הטומאה, מרגישות אשמות, אחראיות. 
יש מעין קשר שתיקה על חוויות מיניות שהן בתחום האפור. דור כתב על זה בצורה נפלאה. יש קשר שתיקה ואותו אני רוצה לשבור.


אני לא מבקשת חשיפה מאף אחת. גם אני, סיפרתי את החוויות האפורות שלי ברשת בעילום שם. אבל אני מבקשת לספר, לעודד את הדיון בנושא, לנסות לענות על השאלות הקשות והמורכבות האלו. אני רוצה להעלות את הסיפורים שלכן, בעילום שם או לא בעילום שם. אני רוצה שנפתח את הפה ונעלה את הנושא הזה לדיון. הגיע הזמן להפסיק לשתוק. 


כל סיפור שיגיע אלי אני אעלה ואשאיר לכם לקבוע - האם מה שקרה כאן היה בסדר, או לא? מה הנורמה החברתית אומרת, והאם אפשר לשנות אותה? האם צריך בכלל לשנות אותה? 
אפשר לפנות אלי באימייל - svetybrener@gmail.com
מבטיחה לפרסם הכל. 


ביום חמישי הקרוב, 9.6, תערך הפגנה מול פרקליטות תל אביב. אני אהיה שם.

יום ראשון, 29 במאי 2011

לקחת דוגמה מהבריטים

עריכה, 29/5, 13:45.
אחרי התייעצות עם עו"ד, הפוסט שונה מעט ע"מ לכסת"ח את עצמי. עימכם הסליחה. מקווה שצו איסור הפרסום יוסר בקרוב והאמת תצא לאור.


אחד מהיתרונות שאנחנו נהנים בהם בדמוקרטיה, הוא חופש הביטוי. אפשר לקרוא עליו בהרחבה כאן, אבל בקצרה: חופש הביטוי הוא הזכות להביע את דעתנו מבלי שיוטלו מגבלות על כך. ברוב המדינות הדמוקרטיות חופש הביטוי מוגבל בצורה כזו או אחרת. צווי איסור פרסום מוטלים על פרשות באופן מוחלט או חלקי. חלק מצווי איסור הפרסום האלו - מוצדקים, ואילו חלקם - לא רק שאינם מוצדקים, הם גם עושים עוול.

לפני מספר חודשים, דמות תקשורתית מוכרת, ביצע לכאורה אונס מחריד ומזעזע באישה שהכיר.
הפרסומים ברשת מדברים בעד עצמם - ככל הנראה אותו בכיר אכן ביצע את האונס האכזרי והברוטאלי הזה, והסיבה היחידה שאני משרבבת את המילה 'לכאורה' היא מכיוון שעד שבית המשפט לא יוכיח את אשמתו, הרי שהוא חף מפשע ע"פ החוק הישראלי. אבל בית המשפט לעולם לא יוכל להוכיח את אשמתו, או את חפותו. התיק נסגר.

אנחנו מצפים מהתקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. מצפים ממנה לחשוף שחיתויות ועוולות. מצפים ממנה להתערב היכן שהמשטרה לא מתערבת. רק בשישי האחרון צפיתי בכתבה בערוץ 10 ששודרה לאחר שנטורי קרתא [!!!] פנו לעזרת התקשורת.
אנחנו מחכים לרפי גינת שיחשוף קומבינות, לחיים הכט שיחפש צדיקים, אבל מה כל זה יעזור לנו, אם פרשה שכזו מושתקת? 

עברייני מין הם סדרתיים, בדרך כלל. סביר להניח, כמו שקרה במקרה של משה קצב, שאם יפורסם שמו - תלונות נוספות יגיעו. סביר להניח, ששאר הקורבנות שלו, מפוחדות ומבוהלות וחושבות שהן לבד בעולם, שרק להן זה קרה. סביר מאוד להניח שגם עליהן הוא הפעיל מניפולציות רגשיות לאחר שביצע בהן את זממו. הן לעולם לא יתלוננו אם הפרשה הזו תשאר קבורה, איזו מוטיבציה תהייה להן לעשות את הצעד הכל כך קשה הזה ולהתלונן?
איזו מוטיבציה להתלונן תהייה לשאר הנשים אשר נפלו קורבן לעבירות מין? 

באנגליה, הוטל צו איסור פרסום על רומן שניהל כדורגלן מאוד מוכר ומצליח. צו האיסור הוטל לא רק על שמו, אלא על עצם קיום הרומן הזה. צו איסור פרסום הוטל גם על צו איסור הפרסום. 
קמו 75000 בריטים ועשו מעשה, והפיצו את שמו בטוויטר והפכו את צו איסור הפרסום לבדיחה. הרי אין שום הצדקה לצו שכזה.

ורק כאן, אנו ממשיכים לשתוק, במקום לקחת דוגמה מהבריטים. אין שום חובה להפיץ את שמו ותמונתו כפי שעשו בלוגרים אחרים, אבל חובתנו, כאזרחים במדינה דמוקרטית, לדרוש את הסרת צו הפרסום הזה.
אנחנו לא חייבים לעשות את זה ממניעים אידיאולוגיים כלשהם, המניע האנוכי הוא מספיק - מחר זו יכולה להיות את. מחר זו יכולה להיות אחותך הקטנה, או החברה הכי טובה, או העמיתה לעבודה, ואף אחד לא יגן עליה.

יום שישי, 20 במאי 2011

הדרך הבטוחה למנוע אונס.

כבר  הרבה זמן מסתובב באינטרנט מסמך שמרגיז אותי. אעתיק אותו כלשונו.
את ההערות שלי לסעיפים עצמם אוסיף בצבע אדום אחרי כל סעיף, אבל חשוב לי להדגיש כמה דברים חשובים. 
רוב מקרי האונס הם לא בני סלע שקופץ מהשיחים. רוב מקרי האונס קורים בסביבה הקרובה לקורבן. זה יכול להיות בן משפחה, מנהל/אחראי בעבודה, מפקד בצבא, דייט, בן זוג שלא מבין את המילה 'לא'. 
אני לא מעודדת לשאננות. ממש לא. כאשר כל אישה שלישית מדווחת על אונס, כולנו חייבות להיזהר מהבחור המפוקפק בסמטה החשוכה, לא ללכת לבד בדרום תל אביב בחושך ולא לתפוס טרמפים עם גברים שנראים כמו סבא חביב. 
המכתב הזה מפנה אצבע מאשימה אל הקורבן, והוא משקף הלך רוח חברתי, משקף משהו שכל אישה שומעת מגיל מאוד צעיר.
היא נאנסה? זה בגלל שהיא הסתובבה בחצאית קצרה. זה בגלל שהיא שתתה בירה אחת יותר מדי. זה בגלל שהיא הולכת ברגל בלילה. זה בגלל שהיא רקדה במסיבה. זה בגלל שהיא חייכה אליו. זה בגלל שהיא לא רצתה לצאת איתו. זה בגלל שהיא הראתה לו שהיא רוצה את זה. זה בגלל שהיא לא צעקה לו להפסיק. זה תמיד בגללה.

כחברה, הרבה יותר נוח לנו להאשים את הנאנסת ולא את האנסים. קשה לנו לחשוב שהמפלצות האלו, בני הטובים האלו שאונסים בשיטתיות ולאורך זמן ילדות חסרות בטחון עצמי מהשכבה שלהן, יצאו מתוכינו, מתוך החברה המתוקנת והבריאה שלנו. הרבה יותר קל לחשוב שהיא אשמה.
הרבה יותר קל לנו, כנשים, להאשים אותן, כי ככה זה לא יקרה לנו. אם אנחנו נהיה ילדות טובות ולא נצא לבר עם החברות שלנו, זה לא יקרה לנו. אם לא נסתובב במכנסיים קצרים בקיץ, אף אחד לא ידחק אותנו לקיר.

זה לא נכון. כל אמצעי הזהירות שבעולם לא יעזרו אם גופן של ילדות, נערות ונשים ימשיך להיות הפקר. אם הענישה לא תהייה ענישה, אם מורות ימשיכו להגיד לתלמידות שלהן שאם הן נאנסות זו אשמתן, כי הן לא התלבשו צנוע. 

בונוס - בסוף הפוסט: איך באמת למנוע את האונס הבא.

בואו נתחיל. חייבת לציין שלאורך כל הקטע יש לי תחושה שמי שכתב אותו - ראה יותר מדי פרקים של 'מחשבות פליליות'.

"איך להשמר מאנסים:
בארה'ב נערך ראיון של קבוצת אנסים והם נשאלו מה הם מחפשים בקורבן הפוטנציאלי.
והרי לכם מס' עובדות מעניינות וחשובות:
• הדבר הראשון שהאנס מחפש בקורבן הפוטנציאלי הוא התסרוקת. סבירות גבוהה יותר שיבחרו במישהי עם קוקו או צמה או תסרוקת אחרת שניתן לתפוס אותה בקלות. הם יעדיפו בקורבן עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר יבחרו לעיתים נדירות. [זאת אומרת - נאנסת כי יש לך שיער ארוך. לכי מייד לקצר את השיער שלך!]
• הדבר השני שהאנס בוחן הוא בגדים. הם יעדיפו אישה שניתן להסיר את בגדיה בקלות ובמהירות. אנסים רבים מסתובבים עם מספריים בכדי לחתוך את הבגדים. [לא נתקלתי בתקשורת במקרה שבו אנס גזר את בגדיה של הקורבן הרנדומלי שלו. וכמובן - אל תלבשי בדים נחתכים בקלות, ותלבשי כמה שיותר בגדים. אולי לא יהיה למר אנס כוח לגזור את כולם והוא יעבור לקורבן הבא]
• בנוסף הם מחפשים אישה/נערה אשר מדברת בפלאפון, מחפשת משהו בתיק או עסוקה בדבר כלשהו בזמן ההליכה בפני שהיא לא שמה לב למתרחש סביבה וניתן להפתיע אותה ולהשתלט עליה בקלות. [זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באמירה כזו. מה שזה אומר בעצם הוא שאנחנו צריכות לצאת לרחוב כמו לשדה קרב, לא להתבונן בחלונות הראווה, לא להקשיב למוזיקה, לא לשוחח בטלפון... ואם כן עשינו את זה - אנחנו אשמות בזה שנאנסנו. באופן אישי אני יכולה להעיד על כך שכמצאתי את עצמי מסתובבת במקומות מפוקפקים בלילה, תמיד שוחחתי עם מישהו בטלפון וכל הזמן עדכנתי אותו במיקום שלי, מתוך מחשבה שאם משהו יקרה לי, אפשר יהיה להזעיק את המשטרה ישירות]
• שעות היום בהן סיכוי גבוהה שהאנס יתקוף הן בבוקר, בין 5 ל 8:30. [כלומר, בין 5 ל8 וחצי בבוקר, תשארי בבית.]
• המקומות הנפוצים ביותר לחטיפת הקורבן הם חניונים ציבוריים ושירותים ציבוריים. [ואם כבר העזת לצאת - אל תתקרבי למקומות האלו]
• היזהרי במיוחד, אם בצמוד למכונית שלך חונה רכב מסחרי גדול, שהחלונות שלו אטומים. [זאת אומרת, אם כבר עשית את הטעות ויצאת מהבית והחנית בחניון ציבורי...] 
• האנסים מחפשים לתפוס/לחטוף את האישה במהירות ולעבור למקום אחר בו הסיכויים נמוכים שהם יתפסו. [ומה אני עושה עם המידע הזה?]
• רק 2% מהאנסים אמרו שהם נושאים כלי נשק מפני שעונש על אונס ללא נשק הוא שנתיים עד חמש ואונס עם כלי נשק עונשו בין 15 ל 20 שנה;(רק בארה'ב-בישראל הענישה מגוכחת- כמה חודשי שירות בלבד).  [דווקא זה סעיף מעט מרגיע! רוב האנסים לא נושאים נשק, כלומר הוא לא יירה בך, הוא רק יכה אותך למוות/יחנוק אותך אם תאבקי בו. איזה אושר!]
• במידה והאישה נאבקת באנס הוא נרתע מפני שהוא מבין מהר מאוד שלא כדאי לו להתאמץ מפני שהמאבק ייקח זמן ויכול למשוך תשומת לב. [חשוב לציין כי בשעת לחץ, חלק גדול מהאנשים קופאים. זו תגובה פיזיולוגית מוכרת ולאו דווקא נשלטת.] 
• האנסים גם אמרו שלא יבחרו באישה עם מטרייה או כל אובייקט שניתן להשתמש בו להגנה ממרחק. מפתחות אינם מרתיעים מפני שצריך להיות מאוד קרוב לתוקף בכדי לפגוע בו באמת. אז המטרה שלנו (הנשים) היא לגרום לאנס לחשוב שאינך שווה את הסיכון. [מעניין אם כל אותם גברים שהטרידו אותי בחורף, כאשר טרחתי ונשאתי עימי מטריה גדולה ומסורבלת, קראו את הסעיף הזה.]
• שיטות הגנה מומלצות: במידה ומישהו עוקב אחרייך או עובר לידך, תסתכלי עליו ישירות ותשאלי אותו שאלה (כמו: מה השעה?) כך תוכלי להביט ישירות בפניו ולזהות אותו אחרי כן במסדר זיהוי והוא יעדיף לחפש קורבן אחר. [או, תתני לו את התירוץ המושלם לאונס: "היא התחילה איתי! היא שאלה אותי מה השעה!"].
• במידה ומישהו בא לקראתך תצעקי 'עצור!' או 'תתרחק ממני!' רוב האנסים אמרו שהם לא יתקפו אישה שצועקת או עושה רושם שהיא תלחם. שוב, הם מחפשים קורבן קל. [או שתהפכי את האונס הזה לרצח. או שתקפאי ולא תצעקי וככה תהיי אשמה]
• אם יש ברשותך גז מדמיע ואת צועקת יש לי גז מדמיע ומחזיקה אותו לעבר לחשוד, הוא יעדיף לחפש מישהי אחרת.
• במידה ונתקפת סביר להניח שהתוקף חזק ממך. הנה כמה נקודות תורפה: במידה והתוקף תופס אותך מאחור תצבטי אותו בחלק הפנימי של הזרוע בין המרפק לבית השחי או בחלק הפנימי של הירך. אלו מקומות כואבים מאוד (נסי על עצמך). [בהנחה ולא קפאת, והוא לא תפס לך את שתי הידיים, זו עצה באמת נהדרת]
• צביטה כזו מספיקה כדי להסיט את תשומת לבו ואז תוכלי לבעוט לו בביצים, דבר שיפיל אותו לרצפה לכמה שניות ותוכלי לנסות לברוח. [כנ"ל]
• זכרי שהמרפק הוא ה'שפיץ' הכי חזק בגופך. השתמשי בו! [כנ"ל נוסף]
• במידה והתוקף מולך נסי לתפוס לו שתי אצבעות מכף היד ולכופף אותם לאחור בכל הכוח. נסי לתקוע אצבעות או כלי חד או חול בעינייו [חבל שהייתי צריכה לקרוא קטע שלם שמאשים את הקורבן בשביל להגיע לעצות ממשיות]
• ולסיום, תמיד שימי לב למתרחש סביבך והיזהרי. תמיד תסמכי על האינסטינקטים שלך וכאשר את חשה מאוימת עזבי את המקום. גם אם זה נראה לך טיפשי באותו רגע ושאת סתם לחוצה עדיף לא לקחת סיכונים. [זאת אומרת, בגלל שנשים מוטרדות מינית בכל מקום, כדאי להשאר בבית פשוט, לא?]

העניין הוא, שאנחנו כן יכולים למנוע את האונס הבא. אנחנו כחברה.
אנחנו יכולים להפסיק לעשות לינץ' תקשורתי על נאנסות [ע"ע מקרה דר' אורלי אינס]. אנחנו יכולים להפסיק להגיד, לנו ולאחרים, שהיא רצתה את זה, היא שידרה את זה, היא פיתתה אותו. 
אנחנו יכולים לדרוש מבתי המשפט עונשים חמורים יותר מכמה חודשי עבודות שירות.
בפוסט הזה http://drkathleenyoung.wordpress.com/2009/09/06/how-to-prevent-rape/ נמצא טקסט באנגלית. זו הקבוצה בפייסבוק, בעברית. ולעצלנים, 
הנה הדרך הבטוחה למנוע את האונס הבא. 

אם מישהי שיכורה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי הולכת לבד בלילה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי מסוממת וחסרת הכרה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי לובשת חצאית קצרה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי עושה ג'וגינג בפארק בחמש בבוקר, אל תאנוס אותה.
אם מישהי נראית כמו האקסית שאתה עדיין מאוהב בה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי ישנה במיטה שלה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי ישנה במיטה שלך, אל תאנוס אותה.
אם מישהי עושה כביסה, אל תאנסו אותה.
אם מישהי בתרדמת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי משנה את דעתה באמצע פעילות מסוימת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי מסרבת שוב ושוב לפעילות מסוימת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי היא עוד לא אישה, אלא ילדה, אל תאנוס אותה.
אם לחברה או לאישה שלכם אין מצברוח, אל תאנוס אותה.
אם הבת החורגת שלכם רואה טלוויזיה, אל תאנוס אותה.
אם פרצתם לבית וראיתם שם מישהי, אל תאנוס אותה.
אם חבר שלך חושב שזה סבבה לאנוס מישהי, תגיד לו שזה לא, ושהוא לא חבר שלך.
אם "חבר" שלך מספר לך שהוא אנס מישהי, תדווח למשטרה.
אם מישהו במסיבה אומר לך שיש בחורה חסרת הכרה למעלה ושזה התור שלך, אל תאנוס אותה, תתקשר למשטרה ותגיד להם שהבחור הזה הוא אנס.

תגידו לבנים שלכם, לאחיינים שלכם, לבנים של חברים, שזה לא בסדר לאנוס.

אל תגיד לידידות שלך איך להתגונן.
אל תטען שהיא היתה יכולה להימנע מזה אם רק היתה עושה/לא היתה עושה...
אל תטען שזו אשמתה באיזושהי צורה.
אל תתן למישהו את ההסכמה שבשתיקה כשהוא אומר ש"תקע" בחורה שיכורה.
אל תטען שאין לך שליטה על גופך. יש לך. 

יום ראשון, 15 במאי 2011

מה נשים עושות, או: כאילו פוסט אורח.

עד שלא הגעתי לפוסט המאלף הזה, לא ידעתי מה בדיוק מטריד אותי בפרסומת.
מעתיקה את הפוסט כלשונו, באישור הכותב כמובן.



הפרסומת המרהיבה הזאת מעטרת בימים האחרונים את רחובות ישראל והיא חלק מקמפיין מקיף שמנסה לשכנע נשים לעבור לשימוש באמצעי מניעה חדש, שיקל על חייהן מאחר שלא יצטרכו לזכור לקחת גלולה מדי יום ביומו. בין 150 ל-200 פתקיות צהובות שעליהן רשומות מטלות שונות שאותן יש לזכור לבצע – רבות מהן חוזרות על עצמן כמה וכמה פעמים – מופיעות כאן, ולצדן המסר הברור: "נו, ובנוסף לכל זה את עוד אמורה לזכור אם שכחת או לקחת גלולה?!".

אמצעי מניעה חדש  (אילוסטרציה)

מהן אפוא המטלות האלה? מה ממלא את שגרת יומה של האישה המודרנית ומונע ממנה לזכור אם לקחה גלולה או לא? עיון יסודי בפתקיות חושף פסיפס מרתק של חייה של אישה זו: "להחליף את נעלי העקב", נכתב באחת מהן. "להחליף את קרם הלחות" באחרת; "להחליף את החולצה שקנית", בעוד אחת; ולא לשכוח גם "להחליף את השרשרת זהב לכסף", כי האישה המודרנית היא לא רק אובססיבית לגבי החלפת בגדים ומוצרי קוסמטיקה, אלא גם עילגת להחריד.

 
פסיפס מרתק של חייה של אישה זו (אילוסטרציה)

אבל זו רק ההתחלה. אחרי שתחליף את קרם הלחות, תצטרך אותה בחורה גם "לקבוע תור ללייזר", "לעשות גבות", "לשים מסכת אבוקדו", "ללכת למכון השיזוף", "לקבוע הלבנת שיניים" (וגם "לקבוע תור לשיננית"), "לקבוע תור לקוסמטיקאית", "להירשם לשומרי משקל", "להירשם לפילאטיס מכשירים", "לקנות מייק אפ חדש", "לקנות את הבושם החדש" (אצלה הכל חדש, כן?), "לשים לק לחתונה מחר!" (סימן הקריאה במקור), וכמו כן "לא לשכוח מניקור/פדיקור" (לפני או אחרי הלק?).

  
זו רק ההתחלה (אילוסטרציה)

וטיפוח הגוף, כידוע, הוא רק השלב הראשון. אחרי זה צריך גם לקשט אותו כראוי, ולשם כך לא די באותן נעלי עקב, שרשראות וחולצות שכבר הוחלפו. האישה המודרנית תדאג לפיכך "לקנות שמלה לחתונה של הדס", "לקחת את המכנסיים מתיקון", "לקנות חזיית ספורט חדשה" (בכל זאת, צריך לרוץ לקחת את המכנסיים מתיקון), "לקנות ביקיני חדש" (מה, שתלך לים עם חזיית ספורט?) "לקנות את העגילים שראיתי!", וכמובן, איך אפשר בלי מה שכל אישה עושה לפחות פעם-פעמיים בשבוע, "לקחת לניקוי יבש שמלת נשף". ואחרי כל זה, נותרו מן הסתם עוד כמה פריטים ואביזרים שממש אי אפשר בלעדיהם בנשף, ולכן יש לוודא שהאישה שלנו גם תצא "לעשות שופינג בשישי" (או אולי דווקא "לעשות קניות", שזה כנראה משהו אחר לגמרי, או לכל הפחות לא קורה ביום שישי). ובאותה הזדמנות, היא תוכל כבר "לקנות את הספר בישול" (כך במקור), "לקנות פרחים בשישי", "לקנות מתנה לאמא של בעלך" (האישה שלנו אוהבת לדבר עם עצמה בגוף שני), "לקנות אוכל לפופי הכלב" (היא אוהבת גם להזכיר לעצמה לאיזה זן משתייכת כל אחת מחיות הבית), "לקנות מתנה לשירה", וגם "לקנות מתנה לסיון למסיבת הרווקות" (האם לבוא בביקיני, בחזיית ספורט או בשמלת נשף? העיקר שלא עם אותה שמלה שקנית לחתונה של הדס!).

 
צריך גם לקשט אותו כראוי (אילוסטרציה)

בשלב הזה, האישה שלנו כבר מלובשה ומזומנה ועמוסת ציוד, ולכן היא יכולה להתחיל לתכנן את המשך יומה. זה מורכב, כמה מפתיע, משורה של מטלות דומסטיות שאי אפשר להתחמק מהן, אם את אישה מודרנית וליברלית: "להשקות את העציצים", "להאכיל את הדגים", "להאכיל את החתול של השכן" (ולא לשכוח את פופי הכלב!), "לתפור כפתור בחולצה של יואב", "לשלם חשבונות", "לנקות את הבית" (ומיד אחרי כן "לסדר את הבית לעוזרת"), "לנקות אבק מהמדפים בחדר" (העוזרת תמיד שוכחת), "לקצר את החצאית" (אבל לא את שמלת הנשף!), "להוציא את הפוך מהבוידעם", "לחזור לצילה מהבנק", "לקחת את הכלב לווטרינר" (פופי?!), וגם "לשתול ורדים בגינה" – כי בכל זאת, חבל להוציא כסף על פרחים כל יום שישי. פה ושם, כמובן, יש מטלות שאישה אינה מסוגלת לטפל בהן בעצמה, ועל כן היא תתקשר לגברים המסוקסים שיטפלו בהן עבורה. לפיכך אין לשכוח "להתקשר לטכנאי המחשבים" ו"לדבר עם החשמלאי בקשר לדוד" – אתם יודעים, מוצרי חשמל מסובכים. אבל לא נורא, לפחות "להפעיל מכונת כביסה" ו"להקליט את התוכנית" היא יודעת לבד. גם "לנקות את האוטו" זה בסדר; בכל זאת, ניקיון.

אישה מודרנית וליברלית (אילוסטרציה)

עוד שני עניינים טורדים עד מאוד את מנוחתה של האישה המודרנית: בישול וילדים, ולעתים גם השילוב ביניהם, הבא לידי ביטוי לא בבישול ילדים אלא בבישול עבור ילדים: "להכין עוגיות לכיתה"; "לקנות חיתולים"; "לאפות/לקנות עוגה לגן של הילד" (כן, "הילד"; בדיוק כמו "אמא של בעלך"); "להכין עוגה לעידו"; "לעבור בטיפת חלב"; "להשרות עדשים בחוץ"; "להוציא את הילדים מהגן"; "להכין סלט למחר"; "לחפש מתכון לארוחה עם החברות". ואם לא יימצא מתכון, אל דאגה, אפשר פשוט "לקבוע קפה עם החברות", ובאותה הזדמנות אולי גם "לקבוע לקוראת בקפה"; או לכל הפחות "לבדוק מתי נפתח קורס נומרולוגיה". אין גבול לאפשרויות, ורק צריך בתוך כל זה לא להזניח את התקשורת המשפחתית החשובה: "להתקשר לאמא", "להתקשר לאמא של אסף" (בעלך?), "לצלצל להגיד מזל טוב לסבתא" (מה שסותר קצת את "להביא את סבתא מהשדה", אבל סבתא כבר תסתדר).

טורד עד מאוד את מנוחתה של האישה המודרנית (אילוסטרציה)

ואם בכל זאת נותר עוד קצת זמן, אפשר גם "לקבוע תור למספרה", או לחלופין "לבטל את התור במספרה". "לקבוע דייט עם אסף", ומצד שני "להירשם לאתר היכרויות". אסף יודע מזה? ובעלך?

קל לבטל את רשימת המטלות הפארודית-למראה הזאת כביטוי שגרתי של השוביניזם הגברי המאפיין את עולם הפרסום. במבט ראשון הדברים אכן נראים כך: עולמה של האישה המודרנית, על פי הפרסומת, מורכב באופן בלבדי מעניינים הקשורים לאסתטיקה וטיפוח הגוף, קניות, בגדים, בישול, בילויים, רומנטיקה, מטלות משק הבית (בעיקר ניקיון) ותחזוק יחסים חברתיים במשפחה, עם קמצוץ ניו אייג'י לקינוח. אבל קריאה כזו מחמיצה את ההיבט המשמעותי ביותר: את העובדה שהפרסומת הזו (ודומותיה) אינה שריד שמרני של העבר אלא ממתגת את עצמה כסוג של חתרנות משחררת. האישה המודרנית המדומיינת כאן, זו שאינה צריכה לזכור לקחת גלולה מדי יום (כסמל מובהק של חופש מיני מבורך), אולי דומה לכאורה דמיון מדהים לעקרת הבית של שנות החמישים, אבל האנכרוניזם-לכאורה שלה נובע כולו מבחירה עצמאית שלה, ולא מאילוצים חיצוניים או מכוחות חברתיים שמרניים. הקריאה כאן איננה לחזרה לערכים הישנים והטובים, אלא מיתוגם מחדש של אותם ערכים ממש כסוג של מחאה פוסט-פמיניסטית: מותר לך להתעניין רק בבגדים, בקניות, בבישול, במערכות יחסים ובטיפוח הגוף! מותר לך, כי את עושה זאת מבחירה!

חזרה לערכים הישנים והטובים (אילוסטרציה)

ברמה המהותית, יש בטענה הזאת מידה של אמת. אכן, מותר להתעניין בכל דבר, בין אם מדובר במסכת אבוקדו ובין אם מדובר בתורת המיתרים, בלי שהוא יזוהה אוטומטית כשטחי או כרציני. ויש, כמובן, נשים (וגברים) שעושות בדיוק כך. אבל ההעדר הכמעט מוחלט של אופציות חלופיות מן העולם המוצג כאן (על מנת לדייק, יש מספר מצומצם מאוד של עלי תאנה סמליים ומינוריים: "לצלם את השיעור בכלכלה" ו"ללמוד למבחן מועד ב'" כדוגמאות מייצגות) מבנה מציאות שבה הבחירה הפמיניסטית לכאורה, הבחירה הדומסטית-צרכנית – זו שמדגישה את הצרכנות הממושמעת והבלתי פוסקת בכל ספֵרות החיים – היא הברירה היחידה. זוהי מציאות שבה האישה יוצאת מן הבית על מנת לממש את עצמה בהקשרים ספציפיים מאוד, שהמאחד אותם הוא האתוס הקפיטליסטי-שמרני; ובמקביל, האתוס הזה מוצג כסוג של פרוגרסיביות אולטרה-מודרנית, מה שמאפשר לו להמשיך להתקיים, ואף לשגשג. המוּדעוּת הפמיניסטית מובנית כסוג של חיסון מפני השלכותיה המדכאות של הפטריארכיה; אבל ההשלכות האלה ממשיכות להתקיים במציאות עצמה, ולא רק בתודעה הממשמעת אותה.

עלי תאנה סמליים ומינוריים (אילוסטרציה)


לא לחינם הדגשתי את אותם ניסוחים עילגים ואת אותם כינויים בלתי סבירים המופיעים על חלק מן הפתקים; אין עדות טובה מזו להעדר המוחלט של פרוגרסיביות מהותית במסרים כאן; אלה אינם דבריה של אישה שחיה ונושמת בעולם האמיתי, כזו שבוחרת באמת (ובמסגרת האוטונומיה המוגבלת הנתונה לה) במה להתעניין ולמה להקדיש את זמנה; אלה הם דבריה כפי שהם מובאים דרך הפילטר המנסה לדמיין אותה מתוך פרספקטיבה הרואה אותה אך ורק כצרכנית. ודרך הפילטר המעוות הזה, סביר לחלוטין שבאותם פתקים יהיה כתוב שיש "לקנות מתנה לאמא של בעלך" או "לקנות אוכל לפופי הכלב".

כינויים בלתי סבירים המופיעים על חלק מן הפתקים (אילוסטרציה)

ביום האישה הבינלאומי האחרון הוזמנו כל העובדות בחברת היי-טק מסוימת למופע פסאודו-פמיניסטי, "בוקר של צחוק ופרגון לכוח הנשי של החברה" שכלל את מופע הסטנד-אפ הקולינרי של תמי סירקיס, "עשרת הדיברות למארחת השפויה". בפוסטר שהכריז על האירוע (כאן למטה, לא אילוסטרציה) הוצגה וריאציה מקומית שלRosie the Riveter, אייקונית אמריקנית מיתולוגית מתקופת מלחמת העולם השנייה, שייצגה את הנשים האמריקניות שיצאו לעבוד במפעלים בזמן שהגברים יצאו למלחמה.


להגל, וכנראה גם למרקס, היה משהו לומר על מעגליותה הגרוטסקית של ההיסטוריה: איך זרם פמיניסטי שחבלי הלידה שלו ביטאו הפנמה של מיליטריזם גברי וסיוע לו הצליח לעבור בשלום את הדור הראשון והשני והשלישי ולשוב בגירסה כמו-פארודית של חזרה למטבח ולתפקיד המארחת, וכל זאת תחת אצטלה של "פרגון לכוח הנשי". ממש באותו אופן, גם הפרסומת לאמצעי המניעה ה"חדש" עושה שימוש בשיח של כוח ועצמאות בעודה מקדמת תפיסה שבה "כוח" משמעו הכוח לקנות ועצמאות משמעותה החופש להיות אמא-צרכנית-בשלנית ממושמעת ותו לא. ברגעים כאלה קשה שלא להיזכר בשורות המדויקות מתוך "העולם שבפנים" (בבימוי טרי זווייגוף), כשאיניד (ת'ורה בירץ') ורבקה (סקרלט ג'והנסן) צופות בצוותא באיזו הופעת-פוסט-פּרוֹם מזוויעה במיוחד: "This is so bad it's almost good", אומרת רבקה. "This is so bad it's gone past good and back to bad again", משיבה איניד.

בינגו

רשימת מכולת, או: פוסטים בתכנון. הכותרות לא סופיות כמובן. 
מוזמנים להציע עוד.
~ טרור הרזון
~ הסרת שיער מהגוף
~ מבחן השירותים

בינתיים, בשביל שלא ישעמם כאן.
הייתי נותנת קרדיט לתמונה, אבל מצאתי אותה בפורום פמיניזם בתפוז, ושם לא נתנו.
***עריכה, 15/5, 10:00.
בזכות נעמה - הנה קרדיט***



יום ראשון, 8 במאי 2011

זוכרת.

בנימה קצת אישית. 
כמעט כל מי שמכיר אותי מכיר גם את הסיפור שלי על לירן.
אני לא רוצה, לשם שינוי, להרבות במילים. אני מרגישה שנאמר כבר הכל, אבל באותה נשימה אני מרגישה שלא נאמר כלום, ולמען האמת לא מתחשק לי לבכות כשאני במשרד.
מי שאמר שהזמן מרפא את הפצעים, שיקר. הזמן פשוט גורם להם להרגיש אחרת.
ובכל תאריך שמתקשר לזכרון הזה, לפצע הזה, לחור בלב שכנראה לעולם לא יסתם לחלוטין, אני מרגישה אחרת. נעה בין עצב להשלמה לגעגועים לכעס.  והשנה מרגיש לי מוזר, ללכת לבית קברות צבאי כאשר הוא לא חלל "אמיתי". כאשר הוא לא נפל בקרב, אלא "סתם" נהרג בתאונה. זה לא משנה את ההרגשה הזו כשמשמר הכבוד יורה באוויר. זה לא משנה את הרעידות בגוף בזמן אל מלא רחמים.

עלי מוהר אמר את זה לפני, יהודה פוליקר חורר לי את הלב המחורר ממילא [אפשר לשמוע כאן]. כל מילה פה פוצעת וכמעט כל מילה פה כאילו יצאה ממני.
כי גם ארבע וחצי שנים אחרי זה, זה לפעמים מרגיש כאילו זה היה אתמול. ולפעמים אני כבר לא זוכרת את כל מה שאני רוצה לזכור.

הוא נשאר בן עשרים
והזמן חלף,
זמן שלא נגע בפניו,
זמן בלעדיו

הוא אבד בחולות
עד היום לא שב
רק עכשיו אפשר לדבר
רגע אליו

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השכחה

אז כתבת יומן
ונשאר מכתב
ואתה צוחק מן הדף
שעל המדף

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
שלא שם ולא פה
שהיה ואינו
ובכל זאת ישנו

כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים

יום חמישי, 5 במאי 2011

פמיניסטיות משחקות בקקי?

במהלך השנים האחרונות, הבנתי שהעולם בדרך כלל מחלק פמיניזם לשני חלקים. אני כמובן לא מסכימה עם הקביעה הזו.
החלק הראשון, והקטן יותר, הוא הפמיניזם הלגיטימי, והוא לרוב יתעסק בקידוש זכות הבחירה של הנשים, כאשר הדגש יהיה בחירתן החופשית להיות חשפניות/זונות/כוכבות פורנו, ובחירתן החופשית להיות נשות קריירה מוצלחות ויפות שחוזרות הביתה ועושות כביסה ומבשלות ומנקות. החלק הזוטר יותר של הפמיניזם הלגיטימי יתעסק בשוויון זכויות מבחינה חוקית, אבל כל עוד האישה חוזרת בסוף היום למקומה הטבעי, המטבח.
החלק השני והגדול של הפמיניזם, הוא הפמיניזם שמשחק בקקי. הוא הפמיניזם שמתעסק בזוטות - בפרסומות, במלחמה נגד הטרדות רחוב, בצעצועי ילדים, בחלוקת עבודות בית ועוד שלל שטויות למיניהן.


בשביל להסביר למה התפיסה הזו שגויה, אנחנו נעשה מעבר חד ל"מבוא לסוציולוגיה" ונלמד מה הוא חיברות. בשביל לקרוא על זה בהרחבה, אתם מוזמנים להיכנס לויקיפדיה. אני אתמצת.
חיברות הוא התהליך החברתי שבו, מגיל אפס, אנחנו מפנימים את הערכים והנורמות של החברה שאנחנו חיים בה. תהליך החיברות הוא אמנם חיובי, אך הוא גם שלילי - הוא מנציח סטראוטיפים וריבוד מגדרי.
גורמי החיברות העיקריים הם - המשפחה, בתי הספר, קבוצת השווים ותקשורת ההמונים. ככל שאנחנו יותר  מתקדמים טכנולוגית, כך תקשורת ההמונים הופכת לסוכן חיברות משמעותי יותר.
בעצם, אנחנו לומדים מהסביבה שלנו איך להתנהג, ואיך לא להתנהג. הרבה פעמים זה קורה לא במודע.


בחזרה לנושא שלנו.
מגיל צעיר נצרבות בנו כל מיני "אמיתות" שוביניסטיות. כל מיני תפיסות מעוותות על איך נשים וגברים צריכים להתנהג. חלוקה מגדרית של מקצועות לימוד, של תחומי עניין. הדברים האלו נצרבים בנו גם בצורה סמויה. באמצעות סרטי ילדים שבהם נשים וגברים מוצגים בצורות מאוד סטראוטיפיות, באמצעות רובי צעצוע שמתאימים רק לבנים ולטום בויז, באמצעות נידוי חברתי של בנים שלא משחקים כדורגל ולא הולכים מכות בהפסקה.
מצופה מאיתנו להתנהג בהתאם למגדר שלנו - להתנהג בצורה נשית או גברית. מגיל אפס אנחנו לומדים איך בנות מתנהגות ואיך בנים מתנהגים.
הפמיניזם ש"מתעסק בקקי" מנסה לשבור את זה, לשנות את המציאות. הוא מוציא את המגדר מהמשוואה, ומחזיר אותו רק כשהוא באמת רלוונטי. הרי כל החוקים שבעולם לא יעזרו, אם עדיין נשים יאמינו שהתפקיד שלהן הוא לנקות ולבשל, כי זה מה שלימדו אותן, זה מה שהן ראו בבית וזה מה שהן מכירות.


כל שינוי, מתחיל ממשהו קטן. ממישהו שאמרו לו שהוא מתעסק בקקי, כי יש בעיות חמורות יותר. ותמיד יש בעיות חמורות יותר.
הרי למי אכפת מסבלה אישה שאחרי העבודה חוזרת הביתה לעבודה השנייה שלה, כשיש עובד סוציאלי שלא סוגר את החודש?
ולמי אכפת ממנו, עובד סוציאלי שלא סוגר את החודש כשיש רופא שעובד 36 שעות רצוף?
ולמי אכפת מרופא שעובד 36 שעות רצוף כשיש חולה הסרטן שהמדינה לא מממנת לו תרופות מצילות חיים?
ולמי אכפת מכל הנ"ל כשיש רעב באפריקה?
ומה כל האלו משנים, אם יש התחממות גלובלית?
הבנתם את הנקודה.


אני מאמינה שאנחנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו. זכותנו, ואולי אף חובתנו, היא לבחור על מה להלחם ומול מי, ולא לתת לאף אחד אחר לקבוע לנו את סדרי העדיפויות.
את הקרבות שלי, כמו רוב בני הדור שלי, אני בוחרת מתוך אגואיזם ודאגה לעצמי, ולילדים שאולי יהיו לי. ואני רוצה להמשיך לחיות בעולם שלא שם אותי במקום השני רק כי נולדתי עם רחם. אני רוצה לחיות בעולם שהציפיות שלו ממני נבנות לפי היכולות שלי, ולא לפי המגדר שלי. 
הדברים הקטנים האלו, ה"משחקים בקקי" האלו, הם הביטוי האמיתי, לתפיסתי, של השוביניזם בחברה. ואת המלחמות שלי, אני עושה שם. 

יום חמישי, 28 באפריל 2011

BarbieGirl

לפני הכל - אני מכלילה המון, במיוחד בפוסט הקרוב. אני לא הולכת לכתוב אחרי כל משפט שיש יוצאים מן הכלל וכו'. וכן, יש יוצאים מן הכלל. יש הורים שלא קונים ברביות לילדות שלהם. יש הורים שקונים ברביות לבנים שלהם. יש הורים שלא נכנעים למכבש הלחצים ולא קונים רק ברבי אמיתית, או כן קונים ברבי ולא קונים בית ברביות, ועוד ועוד ועוד. 
אל תשכחו שהמציאות שלנו היא ברת שינוי. והשינוי מתרחש בזכות אותם אנשים שבוחרים לא ללכת בזרם, בזכות אותם אנשים אמיצים שאומרים 'עד כאן'. 
~~
אני שונאת ברביות. תמיד שנאתי. שיחקתי בהן כשהייתי ביסודי, כי כולן שיחקו, אבל תכלס', שנאתי אותן כי ידעתי שאני בחיים לא אראה כמוהן. ורציתי, כמה שרציתי. בכיתה ג' או ד', כשההורים שלי החליטו כשאני כל כך שמנה שזה מזעזע ואני חייבת ללכת לדיאטנית ילדים, כל פעם שהייתי צריכה חיזוק עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי נראית כמו בובת ברבי. זה היה המודל לחיקוי שלי. למיטב זכרוני, כל  הילדות בשכבת הגיל שלי חשבו כמוני. רצו להראות כמוה. או כמו מיכל ינאי, אם ידעת לשיר. 

מה רע במודל חיקוי שכזה? הרי ברבי היא אישה מצליחה, לא? יש ברבי רופאה, וברבי אסטרונאוטית. וברבי לא מציגה מודל אחד של נשיות, הרי יש גם ברבי אפרו אמריקאית. 

אז זהו, שלא. הבובה הזו היא מודל לשוביניזם טהור ומזוקק. 

הבובה הזו מציגה לנו תפיסת עולם מעוותת שבה נשים מצליחות רק כשהן יפיפיות. הרי אין ברבי מכוערת, אין ברבי שמנה. היא מציגה לנו הגדרה מאוד ספציפית ומדוייקת ליופי. דובר על זה רבות, אני רק אשלח ל
סרטון הבא ביוטיוב.
מומלץ גם לקרוא את הכתבה הזו באתר מאקו.
היא מציגה לנו עולם שבו לא משנה כמה יפה ומצליחה את, את תמיד תתענייני באופנה ואביזרים נלווים, ואם לא תהיי יפה ומהממת, לא תהייה לך משפחה מהממת והורסת, לא יהיה לך בית עם גינה ובריכה וכמה קומות. החיים שלך לא יהיו ורודים ומעלפים, אלא יהיו מסכנים. מסכנים כל כך, שהם לא שווים אפילו את עלות הייצור של בובה בדמותך. 
היא מציגה לנו עולם שבו אנחנו תמיד מחייכות, אף פעם לא מוטרדות. גם כשאנחנו נשות קריירה מצליחות [זוכרות, רופאה?] אנחנו זוהרות ומחייכות ונראות מליון דולר.

הבובות האלו סה"כ מציגות לנו בצורה מוחשית את מה שבאמת חשוב בחיים האלו. 
להיות יפה, כשל'יפה' יש קריטריונים מאוד ברורים ונוקשים. זוהרת. מחייכת תמידית. לעסוק במקצוע הנכון. לתפוס את הבעל הנכון. לגור בבית הנכון.
אנחנו חיות בעולם שוביניסטית שבו אנחנו מקבלות את המסרים האלו בכל מיני דרכים וצורות. הבובה הזו פשוט זורקת לנו את זה בפנים, ועוטפת את זה בעטיפה כביכול פמיניסטית [זוכרים, ברבי רופאה?].

מעבר לתפיסת העולם השוביניסטית, ברבי היא סממן מובהק לתרבות הצריכה ולקפיטליזם החזירי. תמיד יש ברבי חדשה שצריך לקנות, תמיד יש אקססורייז חדשים, או משחק מחשב, או קלפים, או תיק. ואת ח
ייבת, אבל חייבת להזהר מחיקויים, רק הברבי האמיתית היא הברבי השווה. זה מסרים שנמצאים כמעט בכל פרסומת, אבל בגילאים שאליהם הפרסומות של ברבי מיועדות - אין את היכולת לעשות את ההפרדה בין הפרסומת למציאות. הילדות מפנימות מהר מאוד שחשוב שתהייה להן ברבי אמיתית, הן צוחקות על ילדות שאין להן אחת אמיתית אלא רק מזוייפת, ילדות שאין להן בכלל - לא יכולות לשחק איתן. 

בגיל מבוגר יותר, קל לראות כמה זה מעוות. קל לשאול שאלות, לנסות להבין אם זה בסדר או לא [רמז - זה לא]. אבל קהל היעד העיקרי של הבובות האלו הוא ילדות קטנות. ילדות שלא נולדות עם תודעה פמיניסטית. ילדות שרוצות להיות ברבי. ילדות שמאמינות שאם הן יקנו מספיק דברים, מספיק בובות ואביזרים, אולי הן יהיו קצת יותר דומות לה.


אני התגברתי על "תסביך הברבי" שלי מאוד מהר. הבנתי שאם אני רוצה להראות כמוה, אני צריכה לוותר על הממתקים שאני כל כך אוהבת, ולהפסיק להיות עצמי, ותמיד רציתי להיות עצמי ולא אף אחת אחרת. אבל על כל אחת שמבינה שיש פה משהו דפוק, יש כל כך הרבה שלא. 

אני לא חושבת שצריך לקחת מילדות את החלומות שלהן, ממש לא. זה חלק קסום ונפלא בילדוּת. אני כן חושבת שצריך להציב אלטרנטיבות שפויות. בובות שמנות, בובות עם תלתלים מבולגנים, בובות שהן לא רופאות, ושלא צריכות שלל אביזרים בשביל להפוך את החוויה למושלמת.
~~
הנה ביצוע יפיפה של עברי לידר לשיר Barbie Girl של להקת Aqua.