BarbieGirl

לפני הכל - אני מכלילה המון, במיוחד בפוסט הקרוב. אני לא הולכת לכתוב אחרי כל משפט שיש יוצאים מן הכלל וכו'. וכן, יש יוצאים מן הכלל. יש הורים שלא קונים ברביות לילדות שלהם. יש הורים שקונים ברביות לבנים שלהם. יש הורים שלא נכנעים למכבש הלחצים ולא קונים רק ברבי אמיתית, או כן קונים ברבי ולא קונים בית ברביות, ועוד ועוד ועוד. 
אל תשכחו שהמציאות שלנו היא ברת שינוי. והשינוי מתרחש בזכות אותם אנשים שבוחרים לא ללכת בזרם, בזכות אותם אנשים אמיצים שאומרים 'עד כאן'. 
~~
אני שונאת ברביות. תמיד שנאתי. שיחקתי בהן כשהייתי ביסודי, כי כולן שיחקו, אבל תכלס', שנאתי אותן כי ידעתי שאני בחיים לא אראה כמוהן. ורציתי, כמה שרציתי. בכיתה ג' או ד', כשההורים שלי החליטו כשאני כל כך שמנה שזה מזעזע ואני חייבת ללכת לדיאטנית ילדים, כל פעם שהייתי צריכה חיזוק עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי נראית כמו בובת ברבי. זה היה המודל לחיקוי שלי. למיטב זכרוני, כל  הילדות בשכבת הגיל שלי חשבו כמוני. רצו להראות כמוה. או כמו מיכל ינאי, אם ידעת לשיר. 

מה רע במודל חיקוי שכזה? הרי ברבי היא אישה מצליחה, לא? יש ברבי רופאה, וברבי אסטרונאוטית. וברבי לא מציגה מודל אחד של נשיות, הרי יש גם ברבי אפרו אמריקאית. 
אז זהו, שלא. הבובה הזו היא מודל לשוביניזם טהור ומזוקק. 

הבובה הזו מציגה לנו תפיסת עולם מעוותת שבה נשים מצליחות רק כשהן יפיפיות. הרי אין ברבי מכוערת, אין ברבי שמנה. היא מציגה לנו הגדרה מאוד ספציפית ומדוייקת ליופי. דובר על זה רבות, אני רק אשלח לסרטון הבא ביוטיוב.

מומלץ גם לקרוא את הכתבה הזו באתר מאקו.

היא מציגה לנו עולם שבו לא משנה כמה יפה ומצליחה את, את תמיד תתענייני באופנה ואביזרים נלווים, ואם לא תהיי יפה ומהממת, לא תהייה לך משפחה מהממת והורסת, לא יהיה לך בית עם גינה ובריכה וכמה קומות. החיים שלך לא יהיו ורודים ומעלפים, אלא יהיו מסכנים. מסכנים כל כך, שהם לא שווים אפילו את עלות הייצור של בובה בדמותך. 
היא מציגה לנו עולם שבו אנחנו תמיד מחייכות, אף פעם לא מוטרדות. גם כשאנחנו נשות קריירה מצליחות [זוכרות, רופאה?] אנחנו זוהרות ומחייכות ונראות מליון דולר.

הבובות האלו סה"כ מציגות לנו בצורה מוחשית את מה שבאמת חשוב בחיים האלו. להיות יפה, כשל'יפה' יש קריטריונים מאוד ברורים ונוקשים. זוהרת. מחייכת תמידית. לעסוק במקצוע הנכון. לתפוס את הבעל הנכון. לגור בבית הנכון.
אנחנו חיות בעולם שוביניסטית שבו אנחנו מקבלות את המסרים האלו בכל מיני דרכים וצורות. הבובה הזו פשוט זורקת לנו את זה בפנים, ועוטפת את זה בעטיפה כביכול פמיניסטית [זוכרים, ברבי רופאה?].

מעבר לתפיסת העולם השוביניסטית, ברבי היא סממן מובהק לתרבות הצריכה ולקפיטליזם החזירי. תמיד יש ברבי חדשה שצריך לקנות, תמיד יש אקססורייז חדשים, או משחק מחשב, או קלפים, או תיק. ואת חייבת, אבל חייבת להזהר מחיקויים, רק הברבי האמיתית היא הברבי השווה. זה מסרים שנמצאים כמעט בכל פרסומת, אבל בגילאים שאליהם הפרסומות של ברבי מיועדות - אין את היכולת לעשות את ההפרדה בין הפרסומת למציאות. הילדות מפנימות מהר מאוד שחשוב שתהייה להן ברבי אמיתית, הן צוחקות על ילדות שאין להן אחת אמיתית אלא רק מזוייפת, ילדות שאין להן בכלל - לא יכולות לשחק איתן. 

בגיל מבוגר יותר, קל לראות כמה זה מעוות. קל לשאול שאלות, לנסות להבין אם זה בסדר או לא [רמז - זה לא]. אבל קהל היעד העיקרי של הבובות האלו הוא ילדות קטנות. ילדות שלא נולדות עם תודעה פמיניסטית. ילדות שרוצות להיות ברבי. ילדות שמאמינות שאם הן יקנו מספיק דברים, מספיק בובות ואביזרים, אולי הן יהיו קצת יותר דומות לה.

אני התגברתי על "תסביך הברבי" שלי מאוד מהר. הבנתי שאם אני רוצה להראות כמוה, אני צריכה לוותר על הממתקים שאני כל כך אוהבת, ולהפסיק להיות עצמי, ותמיד רציתי להיות עצמי ולא אף אחת אחרת. אבל על כל אחת שמבינה שיש פה משהו דפוק, יש כל כך הרבה שלא. 
אני לא חושבת שצריך לקחת מילדות את החלומות שלהן, ממש לא. זה חלק קסום ונפלא בילדוּת. אני כן חושבת שצריך להציב אלטרנטיבות שפויות. בובות שמנות, בובות עם תלתלים מבולגנים, בובות שהן לא רופאות, ושלא צריכות שלל אביזרים בשביל להפוך את החוויה למושלמת.
~~
הנה ביצוע יפיפה של עברי לידר לשיר Barbie Girl של להקת Aqua. 

אז למה פמיניזם

מאז שהפסקתי לפחד והתחלתי להגדיר את עצמי כפמיניסטית, ויום אחד אני עוד ארחיב בנקודה הזו, חיפשתי את הדרך הכי נוחה להסביר למה אני פמיניסטית. להסביר למה אני לא חושבת שפמיניזם פשט את הרגל ו/או השיג כבר את כל מטרותיו.

את הציטוט הבא מצאתי בפורום פמיניזם בתפוז. הוא לקוח מתוך כתב עת פמיניסטי שכבר לא איתנו בשם "נגה".

"מפני שעבודת נשים היא אינסופית ולא מתוגמלת כראוי או לא מתוגמלת או משעממת או חד-גונית. ובצבא אנו מצוות להגיש קפה ולשתוק ובפוליטיקה טוענים נגדנו שאין לסמוך עלינו – כי הגשנו קפה במקום לפקד על גדוד. ומפני שאנחנו הראשונות שמפטרים אותן ואיך שאנחנו נראות יותר חשוב ממה שאנחנו עושות. ואם אנחנו נאנסות זו אשמתנו ואם אנחנו מוכות ודאי הזמנו את זה. ומפני שאם אנחנו מרימות את קולנו אנחנו נודניקיות, ואם אנחנו נהנות ממין אנחנו נימפומניות ואם אנחנו לא נהנות ממין אנחנו קרירות. ואם אנחנו אוהבות נשים – זה מפני שאנחנו לא יכולות להשיג גבר "אמיתי". ומפני שאם אנחנו שואלות את הרופא יותר מדי שאלות – אנחנו נוירוטיות ו/או מלחיצות. ואם אנחנו עומדות על זכויותינו אנחנו אגרסיביות ו"לא נשיות", ואם אנחנו לא עומדות עליהן אנחנו הנשים החלשות הטיפוסיות. ואם אנחנו רוצות להתחתן אנחנו צדות גברים, ואם אנחנו לא רוצות להתחתן אנחנו לא טבעיות. ומפני שעדיין אין לנו אמצעי מניעה בטוחים – כשגברים כבר יכולים להלך על הירח, ואם אנחנו לא מתמודדות עם היריון או לא רוצות אותו – גורמים לנו לחוש אשמות ביחס להפלה. בשל אלו וסיבות רבות אחרות אנחנו חלק מהתנועה לשחרור האשה."

מקובל להגיד שלום, כשמתחילים, כשמגיעים למקום חדש. אני לא חובבת יותר מדי נורמות חברתיות, אבל זו דווקא חביבה עליי, ולכן שלום.
הבנתי שצריך להגיד כמה מילים, להציג את עצמי, אז הנה.
אני סווטי, בת 24 וחצי, רמת גנית אבל לא מלידה. אני שייכת לאנשים שלא יודעים לסתום את הפה, עד שהם צריכים לספר משהו על עצמם.
אוהבת לקרוא, לגלוש באינטרנט. מנהלת משרד, חונכת בפרוייקט פר"ח, סטודנטית בהפסקה מהאו"פ. חובבת מטאל, וטלוויזיה, ופאבים ואלכוהול ואוכל טוב.

פמיניסטית, אנטי קפיטליסטית, גרפומנית, חובבת הומור שחור.
מגיל 15 אני מנהלת בלוג בישראבלוג, אבל אני מרגישה שהוא לא המקום לחלוק בו את הגיגי בנושאי דת ומדינה, ספרות, קולנוע, מוזיקה, הפרעות אכילה, שוביניזם, קפיטליזם, פמיניזם ושאר איזמים למיניהם.

לקח לי המון זמן ללמוד לשחרר ולבקש עזרה, אבל מאז שלמדתי, אני לא מפסיקה לעשות זאת, ולכן - אבקש מאנשים מוכשרים ממני לגרום למקום הזה להראות פחות מזעזע.

בכמעט 10 שנים שאני כותבת בפורמטים אינטרנטיים למיניהם, עדיין לא למדתי לומר "להתראות" בצורה שתגרום לי להיות מרוצה. אני מניחה שתתרגלו.