כשאני מדברת על הטרדות רחוב, תמיד אומרים לי שאני מייחסת חשיבות רבה מדי למקרים שוליים. אני לא מסכימה עם הטענה הזו - המקרים השוליים האלו הם אלו שמפריעים לשגרת חיינו, הם אלו שגורמים לנו להתכווץ ולנסות להפוך עצמנו לבלתי נראות כשאנחנו עוברות מול חבורת גברים ברחוב. המקרים השוליים האלו הם אלו שגורמים לנו להחליף חולצה לפני שאנחנו יוצאות מהבית, בשביל לא להראות מושכות מדי.
הם אלו שגורמים לנו להעדיף לקחת מונית שירות ולא אוטובוס, כי המונית עוצרת מתחת לבית אבל האוטובוס לא. הם אלו שגורמים לנו להעביר את הטבעת לאצבע ה"נכונה", או לענות שאנחנו נשואות, כי זה מפחית את כמות המטרידים.
אני לא תמימה. ברור לי שאין אפשרות למנוע לחלוטין, לפחות לא בטווח המידי, צעקות, הערות, מבטים.
אבל אפשר למנוע את החדירה למרחב האישי שלנו. אפשר למנוע את הידיים שנשלחות.
אתמול הוטרדתי במקום מרכזי, מואר, לא "מפוקפק". עמדתי בתחנות האוטובוס הסמוכות לקניות אבנת בפ"ת, והמתנתי. יחד איתי המתינו לפחות עוד עשרה אנשים. עמדתי בתוך התחנה וקראתי ספר.
לפתע ניגש אלי גבר כבן ארבעים, הרים מעט את הספר שלי ואמר "מה זה?" או "מה את קוראת?". הזזתי את הספר שלי, והתעלמתי ממנו.
הוא השתהה לידי חצי דקה אולי, וקלישאתי ככל שזה נשמע, זה הרגיש כמו נצח. בסוף הוא הסתובב והתחיל ללכת לחבר שלו, וזרק משהו לעברי. אני לא זוכרת את חילופי הדברים המדויקים, אבל הוא אמר שאני לא בסדר בגלל שאני לא נחמדה, ואני אמרתי לו שזה לא בסדר להציק לאנשים שהוא לא מכיר. הוא זרק לי שאם אחייך אז אולי אנשים יתחילו איתי, ואני עניתי שאני נשואה [מה שלא נכון, אבל מה לא עושים בשביל להיפטר ממטריד ברחוב?].
עד שהמטריד וחברו עלו על מונית השירות, הם המשיכו לנעוץ בי מבטים תוך כדי שהם צוחקים.
את הדרך מהאוטובוס לבית כבר עשיתי בחצי ריצה. מספיקה לי הטרדה אחת ביום.
הנה, חוויה שולית, כביכול. והגבתי "לפי הספר" - עניתי לו. הרי כולנו יודעות, בתיאוריה, איך להתמודד עם זרים שמטרידים אותנו. לצעוק, לגעור, להרביץ אם צריך. להתעלם מהפחד המשתק שאוחז בנו, להתעלם מהחשש שהוא יהפוך להיות אלים. להתעלם מהחשש לגבי התגובות העתידיות ['מה ציפית, תראי איך את לבושה', 'מה את עושה עניין, כולה התחילו איתך' וחבריהם.].
חוויה שולית, אז למה היא ממשיכה להטריד את מנוחתי גם היום בבוקר?
ואם היא ממשיכה להטריד אותי, מה ניתן לעשות נגד זה?
ברור לי שהפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, אבל מה לגבי הטווח הקצר? האם ישנה דרך לצמצם את הטרדות הרחוב האלו למינימום?
וזה הלינק לפרסום בהכצעקתה.
הם אלו שגורמים לנו להעדיף לקחת מונית שירות ולא אוטובוס, כי המונית עוצרת מתחת לבית אבל האוטובוס לא. הם אלו שגורמים לנו להעביר את הטבעת לאצבע ה"נכונה", או לענות שאנחנו נשואות, כי זה מפחית את כמות המטרידים.
אני לא תמימה. ברור לי שאין אפשרות למנוע לחלוטין, לפחות לא בטווח המידי, צעקות, הערות, מבטים.
אבל אפשר למנוע את החדירה למרחב האישי שלנו. אפשר למנוע את הידיים שנשלחות.
אתמול הוטרדתי במקום מרכזי, מואר, לא "מפוקפק". עמדתי בתחנות האוטובוס הסמוכות לקניות אבנת בפ"ת, והמתנתי. יחד איתי המתינו לפחות עוד עשרה אנשים. עמדתי בתוך התחנה וקראתי ספר.
לפתע ניגש אלי גבר כבן ארבעים, הרים מעט את הספר שלי ואמר "מה זה?" או "מה את קוראת?". הזזתי את הספר שלי, והתעלמתי ממנו.
הוא השתהה לידי חצי דקה אולי, וקלישאתי ככל שזה נשמע, זה הרגיש כמו נצח. בסוף הוא הסתובב והתחיל ללכת לחבר שלו, וזרק משהו לעברי. אני לא זוכרת את חילופי הדברים המדויקים, אבל הוא אמר שאני לא בסדר בגלל שאני לא נחמדה, ואני אמרתי לו שזה לא בסדר להציק לאנשים שהוא לא מכיר. הוא זרק לי שאם אחייך אז אולי אנשים יתחילו איתי, ואני עניתי שאני נשואה [מה שלא נכון, אבל מה לא עושים בשביל להיפטר ממטריד ברחוב?].
עד שהמטריד וחברו עלו על מונית השירות, הם המשיכו לנעוץ בי מבטים תוך כדי שהם צוחקים.
את הדרך מהאוטובוס לבית כבר עשיתי בחצי ריצה. מספיקה לי הטרדה אחת ביום.
הנה, חוויה שולית, כביכול. והגבתי "לפי הספר" - עניתי לו. הרי כולנו יודעות, בתיאוריה, איך להתמודד עם זרים שמטרידים אותנו. לצעוק, לגעור, להרביץ אם צריך. להתעלם מהפחד המשתק שאוחז בנו, להתעלם מהחשש שהוא יהפוך להיות אלים. להתעלם מהחשש לגבי התגובות העתידיות ['מה ציפית, תראי איך את לבושה', 'מה את עושה עניין, כולה התחילו איתך' וחבריהם.].
חוויה שולית, אז למה היא ממשיכה להטריד את מנוחתי גם היום בבוקר?
ואם היא ממשיכה להטריד אותי, מה ניתן לעשות נגד זה?
ברור לי שהפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, אבל מה לגבי הטווח הקצר? האם ישנה דרך לצמצם את הטרדות הרחוב האלו למינימום?
וזה הלינק לפרסום בהכצעקתה.
