יום ראשון, 26 ביוני 2011

חוויות מאתמול בלילה.

כשאני מדברת על הטרדות רחוב, תמיד אומרים לי שאני מייחסת חשיבות רבה מדי למקרים שוליים. אני לא מסכימה עם הטענה הזו - המקרים השוליים האלו הם אלו שמפריעים לשגרת חיינו, הם אלו שגורמים לנו להתכווץ ולנסות להפוך עצמנו לבלתי נראות כשאנחנו עוברות מול חבורת גברים ברחוב. המקרים השוליים האלו הם אלו שגורמים לנו להחליף חולצה לפני שאנחנו יוצאות מהבית, בשביל לא להראות מושכות מדי.
הם אלו שגורמים לנו להעדיף לקחת מונית שירות ולא אוטובוס, כי המונית עוצרת מתחת לבית אבל האוטובוס לא. הם אלו שגורמים לנו להעביר את הטבעת לאצבע ה"נכונה", או לענות שאנחנו נשואות, כי זה מפחית את כמות המטרידים. 
אני לא תמימה. ברור לי שאין אפשרות למנוע לחלוטין, לפחות לא בטווח המידי, צעקות, הערות, מבטים. 
אבל אפשר למנוע את החדירה למרחב האישי שלנו. אפשר למנוע את הידיים שנשלחות. 


אתמול הוטרדתי במקום מרכזי, מואר, לא "מפוקפק". עמדתי בתחנות האוטובוס הסמוכות לקניות אבנת בפ"ת, והמתנתי. יחד איתי המתינו לפחות עוד עשרה אנשים. עמדתי בתוך התחנה וקראתי ספר.
לפתע ניגש אלי גבר כבן ארבעים, הרים מעט את הספר שלי ואמר "מה זה?" או "מה את קוראת?". הזזתי את הספר שלי, והתעלמתי ממנו.
הוא השתהה לידי חצי דקה אולי, וקלישאתי ככל שזה נשמע, זה הרגיש כמו נצח. בסוף הוא הסתובב והתחיל ללכת לחבר שלו, וזרק משהו לעברי. אני לא זוכרת את חילופי הדברים המדויקים, אבל הוא אמר שאני לא בסדר בגלל שאני לא נחמדה, ואני אמרתי לו שזה לא בסדר להציק לאנשים שהוא לא מכיר. הוא זרק לי שאם אחייך אז אולי אנשים יתחילו איתי, ואני עניתי שאני נשואה [מה שלא נכון, אבל מה לא עושים בשביל להיפטר ממטריד ברחוב?]. 
עד שהמטריד וחברו עלו על מונית השירות, הם המשיכו לנעוץ בי מבטים תוך כדי שהם צוחקים. 
את הדרך מהאוטובוס לבית כבר עשיתי בחצי ריצה. מספיקה לי הטרדה אחת ביום. 


הנה, חוויה שולית, כביכול. והגבתי "לפי הספר" - עניתי לו. הרי כולנו יודעות, בתיאוריה, איך להתמודד עם זרים שמטרידים אותנו. לצעוק, לגעור, להרביץ אם צריך. להתעלם מהפחד המשתק שאוחז בנו, להתעלם מהחשש שהוא יהפוך להיות אלים. להתעלם מהחשש לגבי התגובות העתידיות ['מה ציפית, תראי איך את לבושה', 'מה את עושה עניין, כולה התחילו איתך' וחבריהם.]. 


חוויה שולית, אז למה היא ממשיכה להטריד את מנוחתי גם היום בבוקר?
ואם היא ממשיכה להטריד אותי, מה ניתן לעשות נגד זה?
ברור לי שהפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, אבל מה לגבי הטווח הקצר? האם ישנה דרך לצמצם את הטרדות הרחוב האלו למינימום?


וזה הלינק לפרסום בהכצעקתה.

13 תגובות:

  1. אני גבר.
    אני קורא ספרים בתחנות אוטובוס.
    אינספור פעמים אנשים מכל מיני גדלים ומינים שאלו אותי מה אני קורא. אמרתי להם.
    דיברנו טיפה על ספרות.
    מה הבעיה שלך?

    השבמחק
  2. האם אני מחוייבת לשוחח עם כל מי שפולש למרחב האישי שלי ונוגע בחפצי האישיים ללא קבלת רשות ממני?

    השבמחק
  3. אני מסכימה שהטרדות הרחוב "הקטנות" זו תופעה,שלא לומר מכת-מדינה (שלא תלויות במדינה) אבל מצד שני גם מפריע לי שאנשים פחות מסבירים פנים אחד לשני. אנשים שעולים לאוטובוס ולא אומרים שלום לנהג,אנשים שלא מכירים את המילה בבקשה או סליחה. אין שום דבר רע בלחייך,זה לא מעודד הטרדות! או לפחות לא אמור לעודד אבל אם לא נחייך אז כשמישהי כן תחייך זה מיד יתפס כ"אור ירוק" וזה לא. מי ששואל איזה ספר אני קוראת אני שמחה שהוא שם לב שמה שאני מחזיקה ביד זה מוצג ארכיאולוגי שנקרא ספר ועונה לו. אם אני ממשיכה לשקוע בתוך הספר הוא אמור להבין מזה לבד שאני לא מעוניינת בשיחת "שורות ראשונות" ואם לא אז אני אעמיד אותו במקומו. אבל נחמדות זו לא מילה גסה. אני מנסה לחנך את הבנים שלי להיות נחמדים. אנחנו מגעים לתחנת אוטובוס עם אנשים ואומרים בוקר טוב לנמצאים. אנחנו אומרים בוקר טוב לנהג ולהתראות כשאנחנו יורדים מהאוטובוס. חורה לי לחשוב שמישהי שקוראת בתחנת אוטובוס תכתוב יום אחד בבלוג על הבחור המטריד הזה שאמר לה בוקר טוב... את יודעת שאני לא ממעיטה בהטרדות,אני עצמי חוויתי את היד שמושחלת בין הישבן שלי לכסא של האוטובוס אבל נקודה למחשבה - האם שאלה "מה את קוראת"זו הטרדה ו"מה השעה? "הוא "האם האוטובוס כבר עבר?" גם? תחשבי על זה. האם אנחנו שואפים לעולם בו לאנשים זרים אחד לשני לא יהיה שום קשר מילולי אחד עם השני? ושאנשים לא יחייכו יותר? עולם קצת אנטיפאתי לדעתי.

    השבמחק
  4. אותי אמא ישלי לימדה לא להיות נחמדה לכל מיני אנשים זרים שמתחילים לשאול אותי שאלות ברחוב.
    (והכוונה היא לא לנותני שירות כמו נהג האוטובוס, מחלק העיתונים, הקופאית בקפה וכו').
    והסיבה היא שאני זוכרת את הפעמים שהייתי נחמדה ועניתי בכנות ובחיוך ובסוף הטרידו אותי. (האמת? כמעט תמיד זה נגמר באיזשהי הטרדה).
    ויש עוד מספיק סיפורים של נשים אחרות.
    אז, וואלה.
    לא רוצה להיות נחמדה לכל אחד. מי ששואל אותי שאלות כמו "מתי בא האוטובוס" או איך להגיע למקום מסויים- בוודאי שאענה לו בנימוס ובנחמדות.
    אבל אנשים שמתחילים לשאול אותי שאלות...מעדיפה לא להיות נחמדה כדי לא להיפגע.
    חוץ מזה, מי קבע שאני צריכה להיות נחמדה ולחייך כל הזמן? ומה אם עבר עליי יום רע? ומה אם אני עצובה או עצבנית או לא מרגישה טוב או סתם רוצה שיעזבו בשקט ולא יבלבלו לי את המוח?

    השבמחק
  5. איילה - אני משתדלת להסביר פנים לאנשים אחרים כחלק מאורח חיים חיובי, אבל הרבה פעמים - אם אני נחמדה לגברים זרים שפונים אלי ברחוב, זה פשוט "לא משתלם". גם כשהם שואלים מה השעה ואני עונה, זה לרוב לא נגמר ומסתכם בזאת.
    אני כן שייכת לאותם אנשים שאומרים שלום לנהג ותודה לשומר בסופר ובבקשה וסליחה, ועם זה אני לא רואה בעיה, ואני לא רואה סתירה בין השניים.

    ושוב, אני מזכירה. הוא לא פנה אלי והתחיל לשוחח איתי.
    הוא פלש למרחב האישי שלי ותפס את הספר שלי, וכאשר התעלמתי מההתנהגות האגרסיבית שלו, הוא אמר שאני צריכה להיות נחמדה בשביל שיתחילו איתי.
    זו לא צורת התייחסות לגיטימית, מזעזע אותי לחשוב אפילו איך הוא היה מגיב ולאן זה היה מתגלגל אם כן הייתי משתפת איתו פעולה.

    השבמחק
  6. תשובה לשתיכן
    ראשית, אני מחנכת את בני שאסור לו ללכת עם אנשים זרים לשום מקום. הוא כן צריך לדעת איך לדבר איתם. *איך* לדבר עם אנשים זרים. אני מדגישה איך. הבעיה בחינוך של "לא לדבר עם אנשים זרים" היא שילדים מתבלבלים כשמדובר באדם שהוא לא לגמרי זר (למשל שכן שהם כן מכירים) אבל כן מסוכן להם ולכן כיום חשוב שהורים יחנכו את ילדיהם במקום - לא לדבר עם אנשים זרים **איך** לדבר עם אנשים זרים. וזה גם הדגש שעושים בקורסים שמעבירים הן להורים והן לילדים בנושא הגנה מפני תקיפות.
    שנית, על פלישה למרחב האישי אני לא מתעלמת. אני לא מצפה שאנשים יקראו מחשבות. אם נוגעים במשהו שהוא שלי ואני לא מעוניינת בכך אני אומרת באופן שלא משתמע לשני פנים. אני חושבת שפה טמון הפתרון לבעיית מכת ההטרדות - אנחנו צריכים להיות ברורים יותר. הגדרות צריכות להיות מדוייקות יותר. אין דבר כזה יותר "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" חיוך זו לא הזמנה. על פלישה למרחב האישי לא מתעלמים כאילו לא קרה כלום אלא מעירים. אם עובר עלי יום רע,אני לא מרגישה טוב או סתם לא בא לי להיות נחמדה ואף אחד לא מכריח אותי להיות נחמדה אין לי בעיה לומר שאני מצטערת אבל כרגע לא מתאים לי לשוחח (ואני לא צריכה לפרט למה) . חשוב מאוד לדעתי להיות ברור. כאשר הסיטואציה מתחילה בחוסר בהירות אז ככה היא נמשכת וברור שכשהיא נמשכת היא מעצבנת ומטרידה.
    וזו לא האשמה של נשים בהטרדות. לגמרי לא. יש גברים חזירים אני הראשונה שאודה בזה. אבל אנחנו מחפשים פתרונות אז הפתרון הוא בגלל שהם קשי הבנה אנחנו צריכות להיות ברורות מההתחלה.
    הפתרון הוא לא לפחד לחייך כי חיוך מתפרש כהזמנה. כשאנחנו, נשים, נפסיק לקבל את זה שחיוך שלנו מתפרש כהזמנה לא נפחד כל כך לחייך.

    השבמחק
  7. באופן תאורטי את צודקת. בעולם אוטופי ומושלם - חיוך לא היה מתפרש כהזמנה, תשובה שהיא יותר מ"כן" או "לא" לא הייתה מתפרשת כהזמנה, אלא כחלק מיחסי אנוש בסיסיים, אבל במציאות שבה כל זריקת מילה נחשבת כשיתוף פעולה וכעידוד המטריד, קצת [או הרבה] קשה להמשיך ולהסביר פנים לכל מי ששואל אותך מה השעה.
    אגב, הרבה פעמים כשאני אומרת מפורשות שאני לא מעוניינת להמשיך לשוחח, אני נתקלת בעקשנות להמשיך בכל מקרה.

    השבמחק
  8. איילה,
    אני לא חושבת שאני צריכה להסביר לאיש זר למה אני לא נחמדה. זו מעיין התנצלות, ואני לא חייבת התנצלויות והסברים לאף אחד. (לקח לי שנים להגיע לתובנה הזו).

    דבר נוסף, אני מאמינה שחיוך ונחמדות אינם הזמנה, בוודאי שלא. אבל, לא חסרים פסיכיים שחושבים שאם חייכת, ואם היית נחמדה זה אומר שאת מעוניינת שהם ימשיכו להציק ולהטריד אותך. לא חסרים כאלו שחושבים שה"לא" שלך הוא בעצם "כן".
    המציאות היא שלרוב את נחמדה ומחייכת- את נפגעת (ואפילו זה קורה לך כמה וכמה פעמים). ואז את מבינה- כנראה שיש כאלו שתופסים את הנחמדות שלי כהזמנה, אז אני פשוט לא אהייה נחמדה יותר.
    זה מין מעגל כזה.

    כתבת גם ש"אנשים אינם קוראים מחשבות" בהקשר של פלישה למרחב האישי. לדעתי אין פה עניין של קריאת מחשבות, בעיניי זה צריך להיות ברור ומובן לכולם שלא פולשים למרחב האישי של אדם אחר ולא נוגעים בדברים שאינם שלך.

    מה שכן, אני מסכימה איתך שחייבים תמיד להגיב ולהעיר! (הבעייה שלפעמים מאוד קשה ליישם, אבל גם על זה אני עובדת)

    השבמחק
  9. אני חושבת שלא הייתה כאן שאלה של נימוס בכלל. אם הבן אדם היה רוצה לשאול מה היא קוראת, או לפתוח איתה בשיחה על ספרות- הוא לא היה נוגע לה בספר. הוא פשוט היה מדבר.

    הבן אדם התכוון להטריד. זאת אולי לא הייתה מלכתחילה הטרדה מינית. אבל בגלל שהוא לא היה עושה את זה אילו הייתה גבר- זאת לכל הפחות הטרדה על רקע מיני.

    ומטרידים- אין מה לחייך אליהם. הם משחקים על זה שלא יהיה לך נעים, תעני ותחייכי מתוך נימוס, ואז הם יוכלו לתקוע לך הערה הרבה יותר דוחה.

    סווטה, מה לעשות עכשיו? בדיוק את מה שאת עושה. לדבר על זה, להתעסק בזה קצת. לא לשמור בבטן. עם הזמן, זה יפסיק להציק באופן פעיל- בדיוק כמו כל ההטרדות הקודמות.

    השבמחק
  10. זה מציק אפילו בדברים הכי קטנים ושוליים... זה לא נעים אפילו אם זה מילולי - או בקטע תמים של להתחיל, למרות שזה עוד מתקבל איכשהו.
    גברים לעולם לא יבינו כמה ה"שטויות הפעוטות" האלה מרתיעות נשים. יש דרך וצורה לכל דבר... דרך וצורה שהשימוש בה הופך לנדיר.
    אני יכולה להזכר בעשרות מקרי הטרדות, מהקטנים לגדולים, ובא לי להרביץ למישהו.

    השבמחק
  11. אני לא חושבת שמדובר בחוויה "שולית", יש לפלישה למרחב הפרטי שלך משמעות אלימה - זו פריצה למקום שאדם מתוקן יבקש רשות כדי להגיע אליו.

    בקשר לתגובות שקיבלת - אני מניחה שנשים שעברו פחות הטרדות בסגנון יכולות להתייחס למקרה כזה כמשהו "לא נורא", אבל כשעוברים מקרים כאלה בתדירות גבוהה (כמו כל אישה שנוסעת באוטובוס), הסבלנות לאנשים שהם במקרה הטוב סתם טיפשים, מתקצרת, וכל מקרה כזה מעלה בגל את כל המקרים הגועליים שקדמו לו.

    הפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, הבעיה היא שאף אחד לא מפקח על מה שקורה בבתים של אנשים.
    בטווח הקצר מספיק להביע את דעתך על מעשה כזה ולגרום למבוכה אצל האדם שהרשה לעצמו ("מה אתה חושב שאתה עושה?!?!), מי שהוא לא פושע אלא סתם אדם עם גבולות מעורערים יועמד על מקומו... והאחרים...אין מה לעשות... נתפלל שיטפלו בהם כשהם יגיעו לכלא.



    (joyiasista)

    השבמחק
  12. כל המושג של נימוס בארץ הזו נראה לי עקום יחסית לשאר העולם.

    אם גבר בא ומתחיל לדבר איתך, הוא חושב שאת לא מנומסת אם את לא עונה לו יפה. מצד שני, זה לגיטימי לחלוטין להעיר על כל דבר שאת עושה גם אם בחיים לא נפגשתם. "למה את לא מחייכת?" "מה את קוראת?" "לאן את הולכת?"

    לא ברור לי באיזה ראש מעוות לבוא ולשאול מישהו זר שאלות חטטניות נחשב לנחמד ומנומס. ולהתעלם מהפלישה לפרטיות נחשב ללא בסדר.

    וזה מצחיק כי אם רק היו זורקים תמילה "סליחה" פה ושם כבר היה הבדל משמעותי.

    השבמחק
  13. שלום לכל החברים שלי בחוץ, כל מי שקורא את העדות הזו היום צריך לחגוג איתי ועם משפחתי כי הכל התחיל כבדיחה עבור אנשים מסוימים ואחרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי איזבלה איתן ואני מאוקראינה אבל אני עובר לשיקגו ארה"ב עם אשתי. אני נשוי באושר עם שני ילדים ואישה מקסימה. משהו נורא קרה למשפחתי, איבדתי את עבודתי ואשתי עזבה את ביתי כי לא יכולתי לדאוג לעצמי ולצרכים. משפחתי. היא והילדים שלי באותו רגע. הצלחתי תשע שנים, אף אישה לא תתמוך בי כדי לטפל בילדים. אני מנסה לשלוח מבחנים לאשתי אבל היא חוסמת אותי מלתקשר איתה אני מנסה לדבר עם החברה והמשפחה שלה אבל עדיין יודע שאפשר לעזור לי והגשתי בקשה אז לכל כך הרבה חברים אבל הם עדיין לא יתקשרו אליי, עד שיש מגיע יום נאמן שלא אשכח בחיים שלי. כשפגשתי חבר ותיק שלי הסברתי את כל הקשיים שלי והוא סיפר לי על אדם נהדר שעוזר לו למצוא עבודה טובה בחברת קוקה קולה והוא אמר לי שהוא איות אבל אני אדם שאף פעם לא מאמין באיות אבל אני החליט לנסות את זה וד"ר אלאבה הנחה אותי והראה לי מה לעשות בשבעת הימים של ארוחת הצהריים את הכישוף. בצע את כל ההוראות ועשה מה שהוא ביקש ממני לעשות טוב. ד"ר אלאבה בטוח שהכל יעבור כשורה ואשתי תראה אותי שוב לאחר עבודה נפלאה של ד"ר אלאבה. אשתי מתקשרת אליי עם מספר לא ידוע והתנצלה והיא אמרה לי שהיא ממש מתגעגעת אליי והילדים שלנו ואשתי חוזרים הביתה. היום אני מנהל חברת פרגון בארה"ב. אני ממליץ לך אם יש לך בעיות כלשהן, שלח אימייל אל {dralaba3000@gmail.com} הזה או ווטסאפ אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר ALABA. ותקבל את התוצאה הטובה ביותר. קח דברים כמובן מאליו וזה ייקח ממך. אני מאחל לך את הטוב ביותר .......

    השבמחק