כשאמות

כשאמות, וזה יקרה יום אחד, אל תערכו לי לוויה יהודית מסורתית. אל תפרידו בין גברים לנשים. אל תגידו מה מותר ומה אסור. אל תקראו אל מלא רחמים, כי הוא לא. הוא קר ורע ואכזר, אם הוא קיים בכלל.


כשאמות, אל תקרעו את חולצתם של אהובי. אני רוצה שתבואו כמו שאתם באים למסיבה טובה, או לחתונה. לבושים יפה, מריחים טוב. תקברו אותי בין פרחים, לא בין שלטים שקוראים לצניעות מוקפדת. 
אל תמלמלו תפילות רק בשביל להאחז במוכר. אל תייפו את חיי ואופיי, תספידו אותי כמי שהייתי. תכונות טובות לצד תכונות רעות. עקשנות, ציניות, וכחנות. לא חסר.


כשאמות, תקריאו שירה עברית יפה ועגומה ומרירה. יש לכם את החופש לבחור. תקריאו משהו שיגרום לכם להתגעגע ולהרהר, אולי לצחוק. אל תקשרו את המוות שלי לשירים מולחנים.
אל תהיו צבועים. אל תצרחו ותמררו בבכי כאילו החיים שלכם נגמרו. הם לא. הם ממשיכים הלאה, פשוט בצורה שונה.


כשאמות, אל תשבו עצובים בבית. תצאו למסעדה טובה. תלכו לסרט מעניין. תרקדו עד אור הבוקר. תאהבו. תחיו. אל תרגישו אשמים בגלל זה. אל תחשבו עליי כל הזמן. 
כשתזכרו אותי, תזכרו אותי עם חיוך. עם סיפורים מצחיקים. אל תשכחו ששוט שלישי זה תמיד בשביל אלו שאינם עוד איתנו, גם אם לא אומרים את זה בקול רם אלא רק בלב.


כשאנשים שאנחנו אוהבים עוזבים אותנו, נפער בנו חור בלב שכנראה לעולם לא ירפא לחלוטין. בהתחלה הוא ענק. הוא ענק ולרגעים נדמה שהוא לא ירפא בכלל, אפילו לא טיפה. אבל הוא מצטמצם. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר, אבל הוא מצטמצם. הוא גדל וקטן לפי עונות השנה, לפי מצב הרוח הכללי.
אנחנו ממשיכים לחיות עם לבבות מחוררים,  ולפעמים אני לא מבינה איך אנחנו מצליחים לעשות את זה בכלל. איך אנחנו מצליחים להרים את הראש מתוך האובדן והאבל והכאב, ולהמשיך הלאה.


אתמול בצהריים אחיו הגדול של אבא שלי התאבד. זה לא שלא ידעתי שזה יקרה. ידעתי. אבל כשהגיע הטלפון, וכשהתחילו להתבהר עוד ועוד פרטים, נפער בי חור יותר גדול מהצפוי, וקצת, או הרבה, יותר קשה לי ממה שחשבתי שיהיה, וזה חרא. זה מסריח וזה מחרפן וזה מכעיס וזה מעציב.
ובסוף זה יעבור.