זוכרת.

בנימה קצת אישית. 
כמעט כל מי שמכיר אותי מכיר גם את הסיפור שלי על לירן.
אני לא רוצה, לשם שינוי, להרבות במילים. אני מרגישה שנאמר כבר הכל, אבל באותה נשימה אני מרגישה שלא נאמר כלום, ולמען האמת לא מתחשק לי לבכות כשאני במשרד.
מי שאמר שהזמן מרפא את הפצעים, שיקר. הזמן פשוט גורם להם להרגיש אחרת.
ובכל תאריך שמתקשר לזכרון הזה, לפצע הזה, לחור בלב שכנראה לעולם לא יסתם לחלוטין, אני מרגישה אחרת. נעה בין עצב להשלמה לגעגועים לכעס.  והשנה מרגיש לי מוזר, ללכת לבית קברות צבאי כאשר הוא לא חלל "אמיתי". כאשר הוא לא נפל בקרב, אלא "סתם" נהרג בתאונה. זה לא משנה את ההרגשה הזו כשמשמר הכבוד יורה באוויר. זה לא משנה את הרעידות בגוף בזמן אל מלא רחמים.

עלי מוהר אמר את זה לפני, יהודה פוליקר חורר לי את הלב המחורר ממילא [אפשר לשמוע כאן]. כל מילה פה פוצעת וכמעט כל מילה פה כאילו יצאה ממני.
כי גם ארבע וחצי שנים אחרי זה, זה לפעמים מרגיש כאילו זה היה אתמול. ולפעמים אני כבר לא זוכרת את כל מה שאני רוצה לזכור.

הוא נשאר בן עשרים
והזמן חלף,
זמן שלא נגע בפניו,
זמן בלעדיו

הוא אבד בחולות
עד היום לא שב
רק עכשיו אפשר לדבר
רגע אליו

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השכחה

אז כתבת יומן
ונשאר מכתב
ואתה צוחק מן הדף
שעל המדף

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
שלא שם ולא פה
שהיה ואינו
ובכל זאת ישנו

כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים