מחר זו תהייה הפעם השלישית שבה, אם שום דבר לא ישתבש, אצא לרחוב, יחד עם עוד מאות אלפי בני אדם, ואדרוש מהממשלה שלי להתעורר.
האמת היא, שב14 ליולי, קפצתי לשדרה. עדיין חשבתי שזו שטות, שנגיע לשם ואף אחד לא יהיה, שיהיו יותר כתבים מאשר אוהלים ואנשים. האמנתי שזה לא יתרומם, למרות שכבר בצהריים הפייסבוק געש, ומישהו הוציא את כל הסלון שלו והעמיד אותו מול הבימה.
הייתה לי תקווה קטנה בלב, שכל הסיפור הזה יצליח. הרי אני, ובעצם כמעט כל מי שאני מכירה (כתבתי על זה כבר - כאן), כורע תחת יוקר המחייה פה. המשכורות שלנו לא עולות, אבל המחירים כן. שכר הדירה שלנו בדיוק עלה ב300 ש"ח לחודש, שזה נחשב לא נורא, ואם זה היה הדבר היחיד שמתייקר הייתי בולעת את הצפרדע בשקט. קיוויתי שאני אהיה הצינית היחידה. הלב שלי צרח שהוא רוצה שהכל יסתדר, אבל השכל שלי ידע שהמחאה החברתית היחידה שהצליחה כאן, וגם זה למראית עין בלבד, הייתה מאחת הקוטג'.
אז הגענו כשעה לאחר ההתחלה הרשמית של האירוע. היו שם אוהלים. הרבה. אבל יותר משהיו שם אוהלים, היו שם אנשים. וחלק מאוד גדול מהאנשים האלו עמד במעגל גדול ורחב, ודיבר. לא צעק, לא התלהם, דיבר. וזה הדהים אותי. היה שם מקום לכולם, כל מי שרצה לקבל את המגפון קיבל אותו. אנשים עברו וצפרו וצעקו קריאות עידוד, אנשים הגיעו עם אוהלים ותיקים וילדים, וממש מול העיניים שלי, המהפכה נולדה.
ואז עצרת מחאה. אנחנו מגיעים, וכמו ילדה קטנה אני מתרגשת מכמות האנשים, אני שומעת את הבאאז שלהם כשאני מתחילה להתקרב, ועוברות בי צמרמורות. זה לא דומה לשום הפגנה שהייתי בה.
אנחנו צועדים מהבימה למוזיאון תל אביב, ואנחנו שמחים. אנחנו צועקים ומתרגשים ואוהבים. אוהבים את עצמנו, אוהבים את המדינה, אוהבים את החיים, בגלל לזה אנחנו כאן.
אנחנו כאן כי אין לנו בעיה לשלם הרבה מיסים באופן עקרוני, כל עוד הם מושקעים בחזרה בנו, אבל יש לנו בעיה לשלם הרבה מיסים כשהרוב, אם לא הכל, הולך ממילא לאנשים שיש להם הכל.
אנחנו כאן כי אנחנו משלמים מס בריאות, אבל בלי ביטוח בריאות משלים שעולה, במקרה הטוב, עשרות שקלים בחודש, אנחנו נמות בזמן שנחכה במסדרון בית החולים.
אנחנו כאן כי ביום שנזדקק לשירותי הרווחה, לא נקבל אותם כי אין כוח אדם ואין תקציב.
אנחנו כאן כי אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך הציבורית בלית ברירה, ומוציאים מאות שקלים בחודש עבור חוגי העשרה ותגבורים, כי מערכת החינוך הפכה למפעל לייצור ציונים גבוהים במיצ"ב.
אנחנו כאן כי המחירים עולים, אבל המשכורות לא.
אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ללכת למוזיאון או לקנות ספר או ללכת להופעה טובה, ולא להרגיש שצריך למשכן כלייה בשביל זה.
וכן, אנחנו כאן כי אנחנו רוצים דיור בר השגה. אנחנו רוצים שיפסיקו להגיד לנו שנלך לגור בפריפריה - אין שם עבודה, אין תחבורה ציבורית נורמלית למקומות בהם כן יש עבודה, ואם אנחנו גרים שם ונאלצים להחזיק רכב, אז מה עשינו בזה?
שבוע לאחר מכן, אנחנו כבר לא עשרות אלפים. אנחנו מאה עשרים אלף איש. איתנו, ברחבי הארץ, בעצרות מקבילות, יש עוד שלושים אלף איש.
אנחנו לא שמאלנים-מחבקי-עצים-אוכלי-סושי. אנחנו כולם. לידנו עומדים אנשים מכל שכבות האוכלוסיה. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, ולכולנו יש אותה הבקשה. אנחנו רוצים צדק חברתי. אנחנו רוצים הנהגה שתחשוב על העם, ולא על הטייקונים. אנחנו רוצים הנהגה שתחשוב על העתיד שלנו, של הילדים שלנו. אנחנו רוצים הנהגה שתבין שבטחון זה לא הדבר היחיד שחשוב, כי אם מאות אלפי ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, בטחון מדיני לא שווה שום דבר.
אחרי ששבוע קודם לכן רק שלומי שבת הסכים לבוא ולהופיע, מגיעים חמי רודנר, דן תורן, ברי סחרוף, יהודה פוליקר ודנה ברגר. בעצרות אחרות שרים גם הראל סקעת, אביב גפן ועוד רבים. הם שרים על מחאה, על שינוי. על תקווה שמתמוססות, על מהפכה. והם שרים באהבה, לא בכעס.
וכל המחאה הזו, כל ההתעוררות החברתית המדהימה הזו, הכל נעשה באהבה, בהתנדבות.
זה נוגע בקישקע של כולנו. בחשבון הבנק של כולנו.
דברים לא יחזרו להיות אותו הדבר אחרי שהאוהלים יקופלו.
אנחנו לא יושבים יותר עם ראש מורד ואומרים שזה מה יש ועם זה ננצח. אין עוד עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.
בשבת צפויה להיות עוד עצרת מחאה.
יש אמצעי תקשורת שמדווחים על צפי של חצי מליון איש, יש כאלו שמדווחים על צפי של מיליון.
תבואו. תצעדו. תצעקו.
אני מאמינה שזו המלחמה האמיתית על הבית. על העתיד. זו המלחמה שלנו, בשביל ההורים שלנו, שלא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש תרופות כשיהיו זקנים. בשביל הילדים שלנו, שילכו למערכת החינוך הציבורית, ויירקבו שם.
זו המלחמה שלנו, כי כל חומות ההגנה והטנקים וכיפות הברזל לא שווים שום דבר, אם אנשים נורמטיביים, כאלו שסיימו תואר ראשון ותואר שני ועבדו קשה וצברו הון ראשוני משמעותי, נאלצים למכור את נשמתם לבנק בשביל לרכוש דירה.
כל הטילים והרובים ומטוסי הקרב לא שווים כלום, אם יש ילדים שאין להם אוכל בבית, בגלל מדיניות רווחה שלא באמת קיימת.
