[לפני הכל - מעט סוציולוגיה על רגל אחת. ניתן להרחיב בויקי] כחברה, נוח לנו להכליל. נוח לנו לחיות בסטראוטיפים. נוח לנו להכליל את עצמנו בתוך קבוצה חברתית כזו או אחרת. אחת הדרכים הפשוטות להשתייך לקבוצה מסויימת היא ע"י צורת לבוש. דתיים חובשים כיפה, מטאליסטים לובשים שחור, ערסים לובשים שרשר.
אנחנו מגדירים את עצמנו בשלל דרכים ולובשים מספר כובעים, בהתאם לסיטואציה. חלק מהכובעים האלו ניתנים לבחירה, חלק מהם לא ועל חלק מהם אפשר להתווכח אם הם ניתנים לבחירה או לא. חלק מהם קל לשנות, וחלק לא.
אני, לדוגמה, פמיניסטית. אבל אני לא רק פמיניסטית. אני גם ממוצא רוסי. אני אישה. אני ימנית. אני סוציאליסטית. אני סטרייטית. אני עוד הרבה דברים.
הבעיה העיקרית, לטעמי, עם הסטראוטיפים האלו היא שקשה לנו לקבל פרטים אשר מכלילים את עצמם [או מוכללים ע"י החברה] בקבוצה, אבל הם לא פועלים לגמרי ולחלוטין לפי מה שמצופה ממנה.
[מבוא לסוציולוגיה מסתיים כאן].
כנשים, מצופה מאיתנו להיות מטופחות ו"מתוקתקות" ב100% מהזמן. יש הגדרות חברתיות מאוד מדוייקות למה נחשב יפה, מטופח, ראוי ונשי. אנחנו לומדות את זה מהאמהות שלנו, מהסדרות שאנחנו צופות בהן, מסרטי הקולנוע, משלטי חוצות. אנחנו לומדות את זה מהיצע הבגדים בחנויות, מהמשחקים שאנחנו משחקות בהם. מהחלוקה לבנות ול"טום בויז". אנחנו מופצצות מכל כיוון בדימויים אשר מלמדים אותנו איך להראות ואיך להתנהג בצורה נשית ונכונה.
נעמי וולף כתבה על זה בספרה המופתי מיתוס היופי - למרבה הצער לספר עצמו אין ערך בויקי, אבל אפשר לקרוא עליו באתר של עיתון הארץ.
מגיל אפס מלמדים אותנו שחלק זה יפה, שרזה זה מושלם, שלכסוס ציפורניים זה גברי ומכוער. אנחנו תמיד צריכות להיות מאופרות, ועל עקבים, ולבושות מהמם. למי שיש סבלנות, ניתן לקרוא על זה אצל ד"ר רבקה נרדי [גילוי נאות - לא הייתה לי הסבלנות לקרוא עד הסוף, ולמען האמת - מעולם לא שמעתי עלייה, מצאתי את זה בגילול קצר על מיתוס היופי]
מגיל צעיר אנחנו יודעות איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג. אנחנו מפנימות את הדיכוי החברתי, את כללי המשחק.
כשאנחנו לומדות מה זה פמיניזם ומה זאת פמיניסטית, אנחנו באופן אוטומטי מניחות שהן לא מתאפרות, לא נועלות נעלי עקב ואפילו, רחמנא ליצלן, לא מסירות שיערות מהגוף! מבחינת החברה, אישה פמיניסטית היא אישה לא מטופחת.
מה קורה כשאישה פמיניסטית כן מטפחת את עצמה? כן מסירה שיערות וכן מתאפרת?
האם היא בוגדת בערכים של עצמה? האם היא צבועה? האם כאשר היא בוחרת באופן מודע להתעסק ב"זוטות" כגון המראה החיצוני שלה, היא לא פמיניסטית אמיתית? ואם ככה, מה זה פמיניסטית אמיתית?
האם כאשר היא בוחרת לא להשתחרר מכבלי הדיכוי החברתיים האלו, היא "מקולקלת"? ואם היא בוחרת רק להתאפר, אבל היא לא לובשת עקבים? היא "חצי מקולקלת"? האם הבחירה הזו באמת חופשית?
השאלות האלו נשאלות מכיוון לא משנה כמה נכריז על עצמנו כאינדיבידואלים ויחודיים, אנחנו לא חיים בוואקום ולא חיים בבועה. כולנו חיים תחת העיניים הבוחנות של ההורים, של החברים והחבר'ה, של הקולגות בעבודה, של האנשים ברחוב. גם כאשר אנחנו בוחרים להיות שונים ומיוחדים, תגובות של אנשים סביבנו, בין אם אלו אנשים שבחרנו את חברתם ובין אם אלו אנשים שחברתם נכפתה עלינו, מעניינות אותנו. הן יכולות לגרום לנו לשנות את בחירותינו ואת התנהגותנו.
בעולם שבו נשים וגברים** נשפטים קודם כל על פי המראה החיצוני שלהם, בעולם שבו הערך שלנו כנשים נמדד קודם כל ע"י מידת החזייה ורק אח"כ ע"פ תחומי העניין שלנו, בעולם שבו קשה למצוא נשים שאוהבות את איך שהן נראות, אין פלא ששאלות כאלו נשאלות.
**אגב, מעניין וחשוב לציין בהקשר הזה, שכיום גברים נתונים אף הם תחת מכבש לחצים בנוגע למראה שלהם. אם פעם, בשביל להיות גבר הספיק שתתנהג כמו אחד כזה, ושתהייה קצת פחות מכוער מקוף, כאשר על הסעיף האחרון ניתן לוותר, הרי שהיום גבר צריך גם להתלבש טוב ולהראות בצורה מסוימת. גברים מתחילים להיבחן לא רק ע"פ ההישגים שלהם, והחיצונית שלהם תופסת מקום הרבה יותר נרחב בהגדרה העצמית שלהם.
אנחנו מגדירים את עצמנו בשלל דרכים ולובשים מספר כובעים, בהתאם לסיטואציה. חלק מהכובעים האלו ניתנים לבחירה, חלק מהם לא ועל חלק מהם אפשר להתווכח אם הם ניתנים לבחירה או לא. חלק מהם קל לשנות, וחלק לא.
אני, לדוגמה, פמיניסטית. אבל אני לא רק פמיניסטית. אני גם ממוצא רוסי. אני אישה. אני ימנית. אני סוציאליסטית. אני סטרייטית. אני עוד הרבה דברים.
הבעיה העיקרית, לטעמי, עם הסטראוטיפים האלו היא שקשה לנו לקבל פרטים אשר מכלילים את עצמם [או מוכללים ע"י החברה] בקבוצה, אבל הם לא פועלים לגמרי ולחלוטין לפי מה שמצופה ממנה.
[מבוא לסוציולוגיה מסתיים כאן].
כנשים, מצופה מאיתנו להיות מטופחות ו"מתוקתקות" ב100% מהזמן. יש הגדרות חברתיות מאוד מדוייקות למה נחשב יפה, מטופח, ראוי ונשי. אנחנו לומדות את זה מהאמהות שלנו, מהסדרות שאנחנו צופות בהן, מסרטי הקולנוע, משלטי חוצות. אנחנו לומדות את זה מהיצע הבגדים בחנויות, מהמשחקים שאנחנו משחקות בהם. מהחלוקה לבנות ול"טום בויז". אנחנו מופצצות מכל כיוון בדימויים אשר מלמדים אותנו איך להראות ואיך להתנהג בצורה נשית ונכונה.
נעמי וולף כתבה על זה בספרה המופתי מיתוס היופי - למרבה הצער לספר עצמו אין ערך בויקי, אבל אפשר לקרוא עליו באתר של עיתון הארץ.
מגיל אפס מלמדים אותנו שחלק זה יפה, שרזה זה מושלם, שלכסוס ציפורניים זה גברי ומכוער. אנחנו תמיד צריכות להיות מאופרות, ועל עקבים, ולבושות מהמם. למי שיש סבלנות, ניתן לקרוא על זה אצל ד"ר רבקה נרדי [גילוי נאות - לא הייתה לי הסבלנות לקרוא עד הסוף, ולמען האמת - מעולם לא שמעתי עלייה, מצאתי את זה בגילול קצר על מיתוס היופי]
מגיל צעיר אנחנו יודעות איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג. אנחנו מפנימות את הדיכוי החברתי, את כללי המשחק.
כשאנחנו לומדות מה זה פמיניזם ומה זאת פמיניסטית, אנחנו באופן אוטומטי מניחות שהן לא מתאפרות, לא נועלות נעלי עקב ואפילו, רחמנא ליצלן, לא מסירות שיערות מהגוף! מבחינת החברה, אישה פמיניסטית היא אישה לא מטופחת.
מה קורה כשאישה פמיניסטית כן מטפחת את עצמה? כן מסירה שיערות וכן מתאפרת?
האם היא בוגדת בערכים של עצמה? האם היא צבועה? האם כאשר היא בוחרת באופן מודע להתעסק ב"זוטות" כגון המראה החיצוני שלה, היא לא פמיניסטית אמיתית? ואם ככה, מה זה פמיניסטית אמיתית?
האם כאשר היא בוחרת לא להשתחרר מכבלי הדיכוי החברתיים האלו, היא "מקולקלת"? ואם היא בוחרת רק להתאפר, אבל היא לא לובשת עקבים? היא "חצי מקולקלת"? האם הבחירה הזו באמת חופשית?
השאלות האלו נשאלות מכיוון לא משנה כמה נכריז על עצמנו כאינדיבידואלים ויחודיים, אנחנו לא חיים בוואקום ולא חיים בבועה. כולנו חיים תחת העיניים הבוחנות של ההורים, של החברים והחבר'ה, של הקולגות בעבודה, של האנשים ברחוב. גם כאשר אנחנו בוחרים להיות שונים ומיוחדים, תגובות של אנשים סביבנו, בין אם אלו אנשים שבחרנו את חברתם ובין אם אלו אנשים שחברתם נכפתה עלינו, מעניינות אותנו. הן יכולות לגרום לנו לשנות את בחירותינו ואת התנהגותנו.
בעולם שבו נשים וגברים** נשפטים קודם כל על פי המראה החיצוני שלהם, בעולם שבו הערך שלנו כנשים נמדד קודם כל ע"י מידת החזייה ורק אח"כ ע"פ תחומי העניין שלנו, בעולם שבו קשה למצוא נשים שאוהבות את איך שהן נראות, אין פלא ששאלות כאלו נשאלות.
לצערי, לי אין פתרון קסמים.
האינסטינקט שלי מקדש את זכות הבחירה, אבל האינטלקט שלי מזכיר לי שהבחירות הכביכול חופשיות שלנו נעשות במגבלות של חברה.
אני מניחה שכל עוד הבחירות שלנו נעשות אחרי בחינת ההיבטים החברתיים, ולא מתוך נהירה עיוורת אחרי טרנדים והתניות, לכולן מותר להוריד שיערות ברגליים, גם לפמיניסטיות.
**אגב, מעניין וחשוב לציין בהקשר הזה, שכיום גברים נתונים אף הם תחת מכבש לחצים בנוגע למראה שלהם. אם פעם, בשביל להיות גבר הספיק שתתנהג כמו אחד כזה, ושתהייה קצת פחות מכוער מקוף, כאשר על הסעיף האחרון ניתן לוותר, הרי שהיום גבר צריך גם להתלבש טוב ולהראות בצורה מסוימת. גברים מתחילים להיבחן לא רק ע"פ ההישגים שלהם, והחיצונית שלהם תופסת מקום הרבה יותר נרחב בהגדרה העצמית שלהם.
לא רק שהנתון הזה לא משמח אותי - הוא מעציב אותי. במקום לתת חשיבות הולכת וגוברת לאישיות ולהישגים של בני אדם, אנחנו מגדילים את החשיבות של המראה החיצוני.
אפשר לייחס את זה למספר גורמים [אני אישית מעדיפה להאשים את הקפיטליזם החזירי], אבל אין בהעצמת הלחצים על גברים להפחית מעוצמת הלחצים על נשים, ולהפך. כולנו סובלים מהצורך להתנהג בצורה מסויימת רק משום שנולדנו למגדר כזה או אחר.
[אם תביעו התעניינות, אני מבטיחה לכתוב על איך שוביניזם פוגע לא רק בנשים אלא גם בגברים]
שלום לכל החברים שלי בחוץ, כל מי שקורא את העדות הזו היום צריך לחגוג איתי ועם משפחתי כי הכל התחיל כבדיחה עבור אנשים מסוימים ואחרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי איזבלה איתן ואני מאוקראינה אבל אני עובר לשיקגו ארה"ב עם אשתי. אני נשוי באושר עם שני ילדים ואישה מקסימה. משהו נורא קרה למשפחתי, איבדתי את עבודתי ואשתי עזבה את ביתי כי לא יכולתי לדאוג לעצמי ולצרכים. משפחתי. היא והילדים שלי באותו רגע. הצלחתי תשע שנים, אף אישה לא תתמוך בי כדי לטפל בילדים. אני מנסה לשלוח מבחנים לאשתי אבל היא חוסמת אותי מלתקשר איתה אני מנסה לדבר עם החברה והמשפחה שלה אבל עדיין יודע שאפשר לעזור לי והגשתי בקשה אז לכל כך הרבה חברים אבל הם עדיין לא יתקשרו אליי, עד שיש מגיע יום נאמן שלא אשכח בחיים שלי. כשפגשתי חבר ותיק שלי הסברתי את כל הקשיים שלי והוא סיפר לי על אדם נהדר שעוזר לו למצוא עבודה טובה בחברת קוקה קולה והוא אמר לי שהוא איות אבל אני אדם שאף פעם לא מאמין באיות אבל אני החליט לנסות את זה וד"ר אלאבה הנחה אותי והראה לי מה לעשות בשבעת הימים של ארוחת הצהריים את הכישוף. בצע את כל ההוראות ועשה מה שהוא ביקש ממני לעשות טוב. ד"ר אלאבה בטוח שהכל יעבור כשורה ואשתי תראה אותי שוב לאחר עבודה נפלאה של ד"ר אלאבה. אשתי מתקשרת אליי עם מספר לא ידוע והתנצלה והיא אמרה לי שהיא ממש מתגעגעת אליי והילדים שלנו ואשתי חוזרים הביתה. היום אני מנהל חברת פרגון בארה"ב. אני ממליץ לך אם יש לך בעיות כלשהן, שלח אימייל אל {dralaba3000@gmail.com} הזה או ווטסאפ אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר ALABA. ותקבל את התוצאה הטובה ביותר. קח דברים כמובן מאליו וזה ייקח ממך. אני מאחל לך את הטוב ביותר .......
השבמחק