יום ראשון, 26 ביוני 2011

חוויות מאתמול בלילה.

כשאני מדברת על הטרדות רחוב, תמיד אומרים לי שאני מייחסת חשיבות רבה מדי למקרים שוליים. אני לא מסכימה עם הטענה הזו - המקרים השוליים האלו הם אלו שמפריעים לשגרת חיינו, הם אלו שגורמים לנו להתכווץ ולנסות להפוך עצמנו לבלתי נראות כשאנחנו עוברות מול חבורת גברים ברחוב. המקרים השוליים האלו הם אלו שגורמים לנו להחליף חולצה לפני שאנחנו יוצאות מהבית, בשביל לא להראות מושכות מדי.
הם אלו שגורמים לנו להעדיף לקחת מונית שירות ולא אוטובוס, כי המונית עוצרת מתחת לבית אבל האוטובוס לא. הם אלו שגורמים לנו להעביר את הטבעת לאצבע ה"נכונה", או לענות שאנחנו נשואות, כי זה מפחית את כמות המטרידים. 
אני לא תמימה. ברור לי שאין אפשרות למנוע לחלוטין, לפחות לא בטווח המידי, צעקות, הערות, מבטים. 
אבל אפשר למנוע את החדירה למרחב האישי שלנו. אפשר למנוע את הידיים שנשלחות. 


אתמול הוטרדתי במקום מרכזי, מואר, לא "מפוקפק". עמדתי בתחנות האוטובוס הסמוכות לקניות אבנת בפ"ת, והמתנתי. יחד איתי המתינו לפחות עוד עשרה אנשים. עמדתי בתוך התחנה וקראתי ספר.
לפתע ניגש אלי גבר כבן ארבעים, הרים מעט את הספר שלי ואמר "מה זה?" או "מה את קוראת?". הזזתי את הספר שלי, והתעלמתי ממנו.
הוא השתהה לידי חצי דקה אולי, וקלישאתי ככל שזה נשמע, זה הרגיש כמו נצח. בסוף הוא הסתובב והתחיל ללכת לחבר שלו, וזרק משהו לעברי. אני לא זוכרת את חילופי הדברים המדויקים, אבל הוא אמר שאני לא בסדר בגלל שאני לא נחמדה, ואני אמרתי לו שזה לא בסדר להציק לאנשים שהוא לא מכיר. הוא זרק לי שאם אחייך אז אולי אנשים יתחילו איתי, ואני עניתי שאני נשואה [מה שלא נכון, אבל מה לא עושים בשביל להיפטר ממטריד ברחוב?]. 
עד שהמטריד וחברו עלו על מונית השירות, הם המשיכו לנעוץ בי מבטים תוך כדי שהם צוחקים. 
את הדרך מהאוטובוס לבית כבר עשיתי בחצי ריצה. מספיקה לי הטרדה אחת ביום. 


הנה, חוויה שולית, כביכול. והגבתי "לפי הספר" - עניתי לו. הרי כולנו יודעות, בתיאוריה, איך להתמודד עם זרים שמטרידים אותנו. לצעוק, לגעור, להרביץ אם צריך. להתעלם מהפחד המשתק שאוחז בנו, להתעלם מהחשש שהוא יהפוך להיות אלים. להתעלם מהחשש לגבי התגובות העתידיות ['מה ציפית, תראי איך את לבושה', 'מה את עושה עניין, כולה התחילו איתך' וחבריהם.]. 


חוויה שולית, אז למה היא ממשיכה להטריד את מנוחתי גם היום בבוקר?
ואם היא ממשיכה להטריד אותי, מה ניתן לעשות נגד זה?
ברור לי שהפתרון לטווח ארוך הוא בחינוך, אבל מה לגבי הטווח הקצר? האם ישנה דרך לצמצם את הטרדות הרחוב האלו למינימום?


וזה הלינק לפרסום בהכצעקתה.

יום שני, 20 ביוני 2011

כשאמות

כשאמות, וזה יקרה יום אחד, אל תערכו לי לוויה יהודית מסורתית. אל תפרידו בין גברים לנשים. אל תגידו מה מותר ומה אסור. אל תקראו אל מלא רחמים, כי הוא לא. הוא קר ורע ואכזר, אם הוא קיים בכלל.


כשאמות, אל תקרעו את חולצתם של אהובי. אני רוצה שתבואו כמו שאתם באים למסיבה טובה, או לחתונה. לבושים יפה, מריחים טוב. תקברו אותי בין פרחים, לא בין שלטים שקוראים לצניעות מוקפדת. 
אל תמלמלו תפילות רק בשביל להאחז במוכר. אל תייפו את חיי ואופיי, תספידו אותי כמי שהייתי. תכונות טובות לצד תכונות רעות. עקשנות, ציניות, וכחנות. לא חסר.


כשאמות, תקריאו שירה עברית יפה ועגומה ומרירה. יש לכם את החופש לבחור. תקריאו משהו שיגרום לכם להתגעגע ולהרהר, אולי לצחוק. אל תקשרו את המוות שלי לשירים מולחנים.
אל תהיו צבועים. אל תצרחו ותמררו בבכי כאילו החיים שלכם נגמרו. הם לא. הם ממשיכים הלאה, פשוט בצורה שונה.


כשאמות, אל תשבו עצובים בבית. תצאו למסעדה טובה. תלכו לסרט מעניין. תרקדו עד אור הבוקר. תאהבו. תחיו. אל תרגישו אשמים בגלל זה. אל תחשבו עליי כל הזמן. 
כשתזכרו אותי, תזכרו אותי עם חיוך. עם סיפורים מצחיקים. אל תשכחו ששוט שלישי זה תמיד בשביל אלו שאינם עוד איתנו, גם אם לא אומרים את זה בקול רם אלא רק בלב.


כשאנשים שאנחנו אוהבים עוזבים אותנו, נפער בנו חור בלב שכנראה לעולם לא ירפא לחלוטין. בהתחלה הוא ענק. הוא ענק ולרגעים נדמה שהוא לא ירפא בכלל, אפילו לא טיפה. אבל הוא מצטמצם. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר, אבל הוא מצטמצם. הוא גדל וקטן לפי עונות השנה, לפי מצב הרוח הכללי.
אנחנו ממשיכים לחיות עם לבבות מחוררים,  ולפעמים אני לא מבינה איך אנחנו מצליחים לעשות את זה בכלל. איך אנחנו מצליחים להרים את הראש מתוך האובדן והאבל והכאב, ולהמשיך הלאה.


אתמול בצהריים אחיו הגדול של אבא שלי התאבד. זה לא שלא ידעתי שזה יקרה. ידעתי. אבל כשהגיע הטלפון, וכשהתחילו להתבהר עוד ועוד פרטים, נפער בי חור יותר גדול מהצפוי, וקצת, או הרבה, יותר קשה לי ממה שחשבתי שיהיה, וזה חרא. זה מסריח וזה מחרפן וזה מכעיס וזה מעציב.
ובסוף זה יעבור. 

יום חמישי, 16 ביוני 2011

מבחן 8000 השקלים, והקשר שלו למחאת הקוטג'.

אם נשים את הפנתרים השחורים בצד, דומה שהישראלים יודעים לצאת לרחובות רק בנושאים בטחוניים. היוצא מן הכלל היחיד הוא גלעד שליט, וגם הוא סוג-של נושא בטחוני. 
לישראלים יש דעה על כל דבר. אנחנו גם לא מפחדים להביע אותה, אצלנו יש חופש דיבור וביטוי ודעה.
אז אנחנו יודעים לטקבק בזעם על מחירי הדלק, אבל ממשיכים לתדלק כי התחבורה הציבורית בקאנטים. 
אנחנו גם יודעים להזדהות עם מחאת העו"סים והרופאים, אבל הלייק בפייסבוק מספק אותנו.
אנחנו בעיקר יודעים לקטר על המצב ולתכנן לברוח לניו זילנד, אבל מעטים מאיתנו באמת עושים את הצעד הזה.
בואו נודה בזה - ישראלים, באופן מכליל ביותר, הם גיבורי מקלדת. אנחנו דברנים גדולים, המצב מעצבן את כולנו, והמיסים גבוהים והחינוך חרא, אבל בפועל - הקבוצה היחידה במדינה שיוצאת לרחובות ושורפת צמיגים, הקבוצה היחידה שיש לה כוח צרכני כלשהו, הקבוצה היחידה שמגינה על האינטרסים שלה, היא החרדים. וגם על זה אנחנו כועסים. 

יוקר המחייה בישראל עולה מדי שנה. לא צריך להיות גאון כלכלי בשביל להבין את זה - מספיק לראות את ההוצאות החודשיות שלנו.
שכר המינימום אמנם עולה מדי פעם, אבל בכמה אגורות בודדות. אנחנו ממשיכים להרוויח את אותן המשכורות , אבל מצליחים לחסוך מהן הרבה פחות, אם בכלל. 

הישראלי הממוצע מרוויח כ9000 ש"ח ברוטו. עיתון כלכליסט ערך, בעקבות סקר אמריקאי, את 'מבחן 8000 השקלים'. מבחן שנועד לבדוק כמה ישראלים יצליחו לעמוד בהוצאה לא מתוכננת, בטווח של חודש, של סכום כסף נמוך במעט מהשכר הממוצע. 
התוצאות לא ממש מפתיעות. רק 12.2% מהישראלים יצליחו לעמוד בהוצאה הזו ללא כל קושי. אפשר לקרוא את הפרטים המלאים כאן
שאלתי את חברי הפייסבוק שלי האם הם יצליחו לעמוד בהוצאה הזו. רובם ענו שלא. מבין העונים - רובם בגילאי ה20 לחייהם, רובם סטודנטים. חלקם מתגוררים אצל ההורים שלהם, וחלקם לא. רובם עובדים כרגע. אם מישהו יהיה מעוניין לפלח סטטיסטית את העונים, אני אשמח להעביר את הנתונים. 

בכל מקרה, אני אעתיק כמה ציטוטים נבחרים, ללא ציון שם אך עם ציון מספר פרמטרים חשובים לדעתי - כגון השכלה. אם מישהו חש שלא בנוח עם זה, או לחלופין - אם מישהו מכם מעוניין שאציין את שמו, תפנו אלי. מי שחושב שגם התשובה שלו צריכה להופיע כאן, או לא ענה בפייסבוק שלי, ורוצה להוסיף את תשובתו - מוזמן לפנות אף הוא. 
*בלי לבקש כסף מאחרים? לא [סטודנטית לתואר ראשון, לא גרה אצל ההורים]
*אני חושבת שכן, אבל זה בעיקר כי אני לא סטודנטית ועוד לא עזבתי את ההורים
*גם אני הייתי עומדת בזה, אבל זה בעיקר כי אני גרה אצל ההורים, עובדת במשרה מלאה ואין לי כמעט הוצאות (וגם יש לי חסכונות..)
*ממש לא..יחד עם זה ששנינו עובדים. מחייה בתל אביב ולימודים לא עושים טוב לכיס...
* ממש לא. אין לי חסכונות ואני חיה על משכורת מינימום [סטודנטית, לא גרה אצל ההורים]
*חלקית. יש לי חסכונות - אבל אני חושבת שהייתי צריכה לוותר על מותרות כמו לאכול, בשביל לכסות את החוב הזה.
* אם זה משהו קריטי ודחוף אז, כן יש לי כמה חסכונות, אבל הם מיועדים ללימודים בעיקר. אבל ככה להוציא 8,000 ש"ח זה משהו בלתי אפשרי, אני חושבת שגם להורים היה מאוד קשה להוציא סכום כזה בבת אחת [סטודנטית, גרה אצל ההורים]
*מאוד בקושי ואחרי הוצאה כזאת, לא היה נשאר לי ולו שקל אחד בחיסכון
* לא בלי לשבור חסכונות.. [נשואה+1, בעלת עבודה קבועה, בן הזוג עובד בעבודה נחשבת ויוקרתית] 
* אני יכולה לעמוד בהוצאה של 8000 ש"ח (כבר עמדתי בהוצאה של מקרר כשהנ"ל התקלקל לפני שבועיים, 5000 ש"ח).
אבל מה שזה באמת אומר לגבי זה שאני לא אהיה מסוגלת ללכת ללמוד בלי לעבוד (לא הגיוני בהתחשב במה שאני מתכננת ללמוד) כי לא יהיו לי חסכונות לחיות עליהם. כך שלמרות שבפועל נראה שאני מרוויחה יופי, ואני אולי יכולה לשלם 8000 ש"ח, אני פשוט ארעב אחר כך. [גרה עם בן זוג, עובדת בהייטק]
הדרך היחידה שלי לעמוד בהוצאה של 8000 שקל כרגע זה לוותר על מותרות, לזרוק לפח את הרעיון שלי של לחסוך לרכב ועדיין יצטרך לפרוס את זה על תשלומים. לבקש כסף מההורים לא בא בחשבון בכלל, מגיל 16 לא ביקשתי מהם אגורה פרט ביומולדת במקום מתנה, וגם אז לא הרבה  [גר עם שותפים, עובד]
הייתי עומדת בזה, אבל זה בגלל שחסכתי מלא כסף לתואר ועדיין לא הוצאתי את כולו.... [סטודנטית, גרה עם שותפים] 

אני יכולה להמשיך עוד, אבל אני מניחה שהנקודה הועברה והובהרה.

מחאת הקוטג' היא הזדמנות מצויינת לצאת מהאדישות. היא פתרון מצויין לישראלי העצלן, שלא יוצא לרחובות לשרוף צמיגים. שלא יכול לא לתדלק במשך שבוע, כי לסוע באוטובוסים זו לא אופציה ריאלית בגוש דן. 
היא הזדמנות מצויינת להביע עמדה, להגיד "עד כאן".
מחירי המזון, הדיור והדלק בישראל יקרים מעבר לכל פרופורציה.
הקוטג', אותו מוצר בסיסי שנמצא כמעט בכל בית בישראל, עולה כמעט 8 שקלים. עד לא מזמן הוא עלה 5 שקלים. העלייה הזו היא חסרת ביסוס ומיותרת. העלייה הזו מייקרת את סל הקניות הבסיסי בלא מעט כסף במצטבר. העלייה הזו מסמלת את התחזקות בעלי ההון על חשבון ה"ישראלי הפשוט", על חשבון האזרח העובד, שמשלם מיסים ומשכנתא, ובקושי סוגר את החודש כי הקניה הרגילה והשבועית שלו בסופר השכונתי התייקרה. תנסו להזכר כמה שילמתם במכולת על מוצרים בסיסיים לפני שנה ושנתיים. תראו שחלק גדול מהם, אם לא כולם, התייקר באופן לא פרופורציונלי לעלייה בשכר שלכם.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא לקנות במשך חודש קוטג'.
זו גזירה שהציבור יכול לעמוד בה. 
זה מהלך קטן שבתקווה יאותת לשלטון שנמאס לנו להיות פראיירים. נמאס לנו לממן את הפנטהאוזים במגדלי היוקרה. 
הקוטג' פה הוא לא העיקר. העיקר פה הוא העקרון. כתבה על זה יפה איוי לרר.

אני לא מתכוונת לרכוש קוטג' בחודש יולי. למען האמת, אני מתכוונת לסיים את הגביע שיש לי במקרר, ולא לקנות גם לפני תחילת החרם הרשמי.
אני גם לא מתכוונת להתפתות למבצעים, זה לא העיקר. אני לא רוצה לקנות קוטג' היום במחיר "מיוחד". אני רוצה לדעת שבעוד חודשיים, כשאגש לסופר, אוכל לקנות קופסת קוטג' שלא תעלה כמו קצת יותר מעשרים דקות עבודה בשכר מינימום.


יום שני, 13 ביוני 2011

האם לפמיניסטיות מותר להוריד שיערות ברגליים?

[לפני הכל - מעט סוציולוגיה על רגל אחת. ניתן להרחיב בויקיכחברה, נוח לנו להכליל. נוח לנו לחיות בסטראוטיפים. נוח לנו להכליל את עצמנו בתוך קבוצה חברתית כזו או אחרת. אחת הדרכים הפשוטות להשתייך לקבוצה מסויימת היא ע"י צורת לבוש. דתיים חובשים כיפה, מטאליסטים לובשים שחור, ערסים לובשים שרשר.
אנחנו מגדירים את עצמנו בשלל דרכים ולובשים מספר כובעים, בהתאם לסיטואציה. חלק מהכובעים האלו ניתנים לבחירה, חלק מהם לא ועל חלק מהם אפשר להתווכח אם הם ניתנים לבחירה או לא. חלק מהם קל לשנות, וחלק לא. 
אני, לדוגמה, פמיניסטית. אבל אני לא רק פמיניסטית. אני גם ממוצא רוסי. אני אישה. אני ימנית. אני סוציאליסטית. אני סטרייטית. אני עוד הרבה דברים. 
הבעיה העיקרית, לטעמי, עם הסטראוטיפים האלו היא שקשה לנו לקבל פרטים אשר מכלילים את עצמם [או מוכללים ע"י החברה] בקבוצה, אבל הם לא פועלים לגמרי ולחלוטין לפי מה שמצופה ממנה. 
[מבוא לסוציולוגיה מסתיים כאן].


כנשים, מצופה מאיתנו להיות מטופחות ו"מתוקתקות" ב100% מהזמן. יש הגדרות חברתיות מאוד מדוייקות למה נחשב יפה, מטופח, ראוי ונשי. אנחנו לומדות את זה מהאמהות שלנו, מהסדרות שאנחנו צופות בהן, מסרטי הקולנוע, משלטי חוצות. אנחנו לומדות את זה מהיצע הבגדים בחנויות, מהמשחקים שאנחנו משחקות בהם. מהחלוקה לבנות ול"טום בויז". אנחנו מופצצות מכל כיוון בדימויים אשר מלמדים אותנו איך להראות ואיך להתנהג בצורה נשית ונכונה. 
נעמי וולף כתבה על זה בספרה המופתי מיתוס היופי - למרבה הצער לספר עצמו אין ערך בויקי, אבל אפשר לקרוא עליו באתר של עיתון הארץ.
מגיל אפס מלמדים אותנו שחלק זה יפה, שרזה זה מושלם, שלכסוס ציפורניים זה גברי ומכוער. אנחנו תמיד צריכות להיות מאופרות, ועל עקבים, ולבושות מהמם. למי שיש סבלנות, ניתן לקרוא על זה אצל ד"ר רבקה נרדי [גילוי נאות - לא הייתה לי הסבלנות לקרוא עד הסוף, ולמען האמת - מעולם לא שמעתי עלייה, מצאתי את זה בגילול קצר על מיתוס היופי]
מגיל צעיר אנחנו יודעות איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג. אנחנו מפנימות את הדיכוי החברתי, את כללי המשחק. 
כשאנחנו לומדות מה זה פמיניזם ומה זאת פמיניסטית, אנחנו באופן אוטומטי מניחות שהן לא מתאפרות, לא נועלות נעלי עקב ואפילו, רחמנא ליצלן, לא מסירות שיערות מהגוף! מבחינת החברה, אישה פמיניסטית היא אישה לא מטופחת. 


מה קורה כשאישה פמיניסטית כן מטפחת את עצמה? כן מסירה שיערות וכן מתאפרת?
האם היא בוגדת בערכים של עצמה? האם היא צבועה? האם כאשר היא בוחרת באופן מודע להתעסק ב"זוטות" כגון המראה החיצוני שלה, היא לא פמיניסטית אמיתית? ואם ככה, מה זה פמיניסטית אמיתית?
האם כאשר היא בוחרת לא להשתחרר מכבלי הדיכוי החברתיים האלו, היא "מקולקלת"? ואם היא בוחרת רק להתאפר, אבל היא לא לובשת עקבים? היא "חצי מקולקלת"? האם הבחירה הזו באמת חופשית?


השאלות האלו נשאלות מכיוון לא משנה כמה נכריז על עצמנו כאינדיבידואלים ויחודיים, אנחנו לא חיים בוואקום ולא חיים בבועה. כולנו חיים תחת העיניים הבוחנות של ההורים, של החברים והחבר'ה, של הקולגות בעבודה, של האנשים ברחוב. גם כאשר אנחנו בוחרים להיות שונים ומיוחדים, תגובות של אנשים סביבנו, בין אם אלו אנשים שבחרנו את חברתם ובין אם אלו אנשים שחברתם נכפתה עלינו, מעניינות אותנו. הן יכולות לגרום לנו לשנות את בחירותינו ואת התנהגותנו. 


בעולם שבו נשים וגברים** נשפטים קודם כל על פי המראה החיצוני שלהם, בעולם שבו הערך שלנו כנשים נמדד קודם כל ע"י מידת החזייה ורק אח"כ ע"פ תחומי העניין שלנו, בעולם שבו קשה למצוא נשים שאוהבות את איך שהן נראות, אין פלא ששאלות כאלו נשאלות. 



לצערי, לי אין פתרון קסמים.
האינסטינקט שלי מקדש את זכות הבחירה, אבל האינטלקט שלי מזכיר לי שהבחירות הכביכול חופשיות שלנו נעשות במגבלות של חברה. 
אני מניחה שכל עוד הבחירות שלנו נעשות אחרי בחינת ההיבטים החברתיים, ולא מתוך נהירה עיוורת אחרי טרנדים והתניות, לכולן מותר להוריד שיערות ברגליים, גם לפמיניסטיות. 


**אגב, מעניין וחשוב לציין בהקשר הזה, שכיום גברים נתונים אף הם תחת מכבש לחצים בנוגע למראה שלהם. אם פעם, בשביל להיות גבר הספיק שתתנהג כמו אחד כזה, ושתהייה קצת פחות מכוער מקוף, כאשר על הסעיף האחרון ניתן לוותר, הרי שהיום גבר צריך גם להתלבש טוב ולהראות בצורה מסוימת. גברים מתחילים להיבחן לא רק ע"פ ההישגים שלהם, והחיצונית שלהם תופסת מקום הרבה יותר נרחב בהגדרה העצמית שלהם. 
לא רק שהנתון הזה לא משמח אותי - הוא מעציב אותי. במקום לתת חשיבות הולכת וגוברת לאישיות ולהישגים של בני אדם, אנחנו מגדילים את החשיבות של המראה החיצוני.
אפשר לייחס את זה למספר גורמים [אני אישית מעדיפה להאשים את הקפיטליזם החזירי], אבל אין בהעצמת הלחצים על גברים להפחית מעוצמת הלחצים על נשים, ולהפך. כולנו סובלים מהצורך להתנהג בצורה מסויימת רק משום שנולדנו למגדר כזה או אחר.
[אם תביעו התעניינות, אני מבטיחה לכתוב על איך שוביניזם פוגע לא רק בנשים אלא גם בגברים] 

יום ראשון, 5 ביוני 2011

תרבות הטרור המיני

אם, באופן גס, ננסה להניח כל מגע מיני על סקאלה שבין אונס "לפי הספר" [קרי, כל סיטואציה שבה הקורבן אמרה "לא", אבל אף אחד לא הקשיב לה] ובין מגע מיני שנובע מרצון חופשי ומהסכמה מלאה, נראה שחלק מאוד גדול נמצא, באופן מאוד הגיוני, בין לבין.


הבלוגוספירה מתחילה לרעוש בימים האחרונים. נשים אמיצות מדברות על חוויות מיניות שלא היו אונס, לפחות לא לפי הספר, אבל הן גם לא היו מרצון חופשי ובהסכמה מלאה. אפשר לקרוא על זה אצל ליהי יונה, שהיא בלוגרית פמיניסטית מוכרת ומוערכת, המנהלת את ראומה, בלוג עם תודעה [הקישור מוביל לפוסט נוסף בעניין]. אפשר לקרוא את זה אצל צפי סער ב"הארץ", וגם אצל מאיה קוי, ובמיוחד אצל דורה.
נשים מתחילות לתהות, האם כל החוויות המיניות שלהן היו תקינות. האם כל סיטואציה שבה הסכמת, למרות שלא רצית, היא בסדר, היא תקינה?
אנחנו מפשפשות בזכרונות שלנו, תוהות בנינו לבין עצמנו. הרי אין פה עניין של שחור ולבן, יש פה הרבה אפור. יש הרבה מקרים שהם לא בדיוק אונס, וגם לא כמעט אונס, אבל הם לא תקינים. הם אולי מקובלים חברתית, אבל משהו מסריח בהם.


אני רוצה לפתוח את הפצע הזה, אבל לא להתעסק רק בשאלה של "האם היה פה אונס או לא". זה לא מה שמשנה כרגע ואני לא מתכוונת להתעסק בהיבטים משפטיים.
מה שמשנה ומה שאני בעיקר רוצה להתעסק איתו זה הלך הרוח החברתי. מה גורם לנו לעבור חוויות מיניות שהן כביכול נורמטיביות לחלוטין, אבל אז אנחנו מקרצפות את עצמנו במקלחת, מנסות להוריד את הטומאה, מרגישות אשמות, אחראיות. 
יש מעין קשר שתיקה על חוויות מיניות שהן בתחום האפור. דור כתב על זה בצורה נפלאה. יש קשר שתיקה ואותו אני רוצה לשבור.


אני לא מבקשת חשיפה מאף אחת. גם אני, סיפרתי את החוויות האפורות שלי ברשת בעילום שם. אבל אני מבקשת לספר, לעודד את הדיון בנושא, לנסות לענות על השאלות הקשות והמורכבות האלו. אני רוצה להעלות את הסיפורים שלכן, בעילום שם או לא בעילום שם. אני רוצה שנפתח את הפה ונעלה את הנושא הזה לדיון. הגיע הזמן להפסיק לשתוק. 


כל סיפור שיגיע אלי אני אעלה ואשאיר לכם לקבוע - האם מה שקרה כאן היה בסדר, או לא? מה הנורמה החברתית אומרת, והאם אפשר לשנות אותה? האם צריך בכלל לשנות אותה? 
אפשר לפנות אלי באימייל - svetybrener@gmail.com
מבטיחה לפרסם הכל. 


ביום חמישי הקרוב, 9.6, תערך הפגנה מול פרקליטות תל אביב. אני אהיה שם.