יום ראשון, 29 במאי 2011

לקחת דוגמה מהבריטים

עריכה, 29/5, 13:45.
אחרי התייעצות עם עו"ד, הפוסט שונה מעט ע"מ לכסת"ח את עצמי. עימכם הסליחה. מקווה שצו איסור הפרסום יוסר בקרוב והאמת תצא לאור.


אחד מהיתרונות שאנחנו נהנים בהם בדמוקרטיה, הוא חופש הביטוי. אפשר לקרוא עליו בהרחבה כאן, אבל בקצרה: חופש הביטוי הוא הזכות להביע את דעתנו מבלי שיוטלו מגבלות על כך. ברוב המדינות הדמוקרטיות חופש הביטוי מוגבל בצורה כזו או אחרת. צווי איסור פרסום מוטלים על פרשות באופן מוחלט או חלקי. חלק מצווי איסור הפרסום האלו - מוצדקים, ואילו חלקם - לא רק שאינם מוצדקים, הם גם עושים עוול.

לפני מספר חודשים, דמות תקשורתית מוכרת, ביצע לכאורה אונס מחריד ומזעזע באישה שהכיר.
הפרסומים ברשת מדברים בעד עצמם - ככל הנראה אותו בכיר אכן ביצע את האונס האכזרי והברוטאלי הזה, והסיבה היחידה שאני משרבבת את המילה 'לכאורה' היא מכיוון שעד שבית המשפט לא יוכיח את אשמתו, הרי שהוא חף מפשע ע"פ החוק הישראלי. אבל בית המשפט לעולם לא יוכל להוכיח את אשמתו, או את חפותו. התיק נסגר.

אנחנו מצפים מהתקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. מצפים ממנה לחשוף שחיתויות ועוולות. מצפים ממנה להתערב היכן שהמשטרה לא מתערבת. רק בשישי האחרון צפיתי בכתבה בערוץ 10 ששודרה לאחר שנטורי קרתא [!!!] פנו לעזרת התקשורת.
אנחנו מחכים לרפי גינת שיחשוף קומבינות, לחיים הכט שיחפש צדיקים, אבל מה כל זה יעזור לנו, אם פרשה שכזו מושתקת? 

עברייני מין הם סדרתיים, בדרך כלל. סביר להניח, כמו שקרה במקרה של משה קצב, שאם יפורסם שמו - תלונות נוספות יגיעו. סביר להניח, ששאר הקורבנות שלו, מפוחדות ומבוהלות וחושבות שהן לבד בעולם, שרק להן זה קרה. סביר מאוד להניח שגם עליהן הוא הפעיל מניפולציות רגשיות לאחר שביצע בהן את זממו. הן לעולם לא יתלוננו אם הפרשה הזו תשאר קבורה, איזו מוטיבציה תהייה להן לעשות את הצעד הכל כך קשה הזה ולהתלונן?
איזו מוטיבציה להתלונן תהייה לשאר הנשים אשר נפלו קורבן לעבירות מין? 

באנגליה, הוטל צו איסור פרסום על רומן שניהל כדורגלן מאוד מוכר ומצליח. צו האיסור הוטל לא רק על שמו, אלא על עצם קיום הרומן הזה. צו איסור פרסום הוטל גם על צו איסור הפרסום. 
קמו 75000 בריטים ועשו מעשה, והפיצו את שמו בטוויטר והפכו את צו איסור הפרסום לבדיחה. הרי אין שום הצדקה לצו שכזה.

ורק כאן, אנו ממשיכים לשתוק, במקום לקחת דוגמה מהבריטים. אין שום חובה להפיץ את שמו ותמונתו כפי שעשו בלוגרים אחרים, אבל חובתנו, כאזרחים במדינה דמוקרטית, לדרוש את הסרת צו הפרסום הזה.
אנחנו לא חייבים לעשות את זה ממניעים אידיאולוגיים כלשהם, המניע האנוכי הוא מספיק - מחר זו יכולה להיות את. מחר זו יכולה להיות אחותך הקטנה, או החברה הכי טובה, או העמיתה לעבודה, ואף אחד לא יגן עליה.

יום שישי, 20 במאי 2011

הדרך הבטוחה למנוע אונס.

כבר  הרבה זמן מסתובב באינטרנט מסמך שמרגיז אותי. אעתיק אותו כלשונו.
את ההערות שלי לסעיפים עצמם אוסיף בצבע אדום אחרי כל סעיף, אבל חשוב לי להדגיש כמה דברים חשובים. 
רוב מקרי האונס הם לא בני סלע שקופץ מהשיחים. רוב מקרי האונס קורים בסביבה הקרובה לקורבן. זה יכול להיות בן משפחה, מנהל/אחראי בעבודה, מפקד בצבא, דייט, בן זוג שלא מבין את המילה 'לא'. 
אני לא מעודדת לשאננות. ממש לא. כאשר כל אישה שלישית מדווחת על אונס, כולנו חייבות להיזהר מהבחור המפוקפק בסמטה החשוכה, לא ללכת לבד בדרום תל אביב בחושך ולא לתפוס טרמפים עם גברים שנראים כמו סבא חביב. 
המכתב הזה מפנה אצבע מאשימה אל הקורבן, והוא משקף הלך רוח חברתי, משקף משהו שכל אישה שומעת מגיל מאוד צעיר.
היא נאנסה? זה בגלל שהיא הסתובבה בחצאית קצרה. זה בגלל שהיא שתתה בירה אחת יותר מדי. זה בגלל שהיא הולכת ברגל בלילה. זה בגלל שהיא רקדה במסיבה. זה בגלל שהיא חייכה אליו. זה בגלל שהיא לא רצתה לצאת איתו. זה בגלל שהיא הראתה לו שהיא רוצה את זה. זה בגלל שהיא לא צעקה לו להפסיק. זה תמיד בגללה.

כחברה, הרבה יותר נוח לנו להאשים את הנאנסת ולא את האנסים. קשה לנו לחשוב שהמפלצות האלו, בני הטובים האלו שאונסים בשיטתיות ולאורך זמן ילדות חסרות בטחון עצמי מהשכבה שלהן, יצאו מתוכינו, מתוך החברה המתוקנת והבריאה שלנו. הרבה יותר קל לחשוב שהיא אשמה.
הרבה יותר קל לנו, כנשים, להאשים אותן, כי ככה זה לא יקרה לנו. אם אנחנו נהיה ילדות טובות ולא נצא לבר עם החברות שלנו, זה לא יקרה לנו. אם לא נסתובב במכנסיים קצרים בקיץ, אף אחד לא ידחק אותנו לקיר.

זה לא נכון. כל אמצעי הזהירות שבעולם לא יעזרו אם גופן של ילדות, נערות ונשים ימשיך להיות הפקר. אם הענישה לא תהייה ענישה, אם מורות ימשיכו להגיד לתלמידות שלהן שאם הן נאנסות זו אשמתן, כי הן לא התלבשו צנוע. 

בונוס - בסוף הפוסט: איך באמת למנוע את האונס הבא.

בואו נתחיל. חייבת לציין שלאורך כל הקטע יש לי תחושה שמי שכתב אותו - ראה יותר מדי פרקים של 'מחשבות פליליות'.

"איך להשמר מאנסים:
בארה'ב נערך ראיון של קבוצת אנסים והם נשאלו מה הם מחפשים בקורבן הפוטנציאלי.
והרי לכם מס' עובדות מעניינות וחשובות:
• הדבר הראשון שהאנס מחפש בקורבן הפוטנציאלי הוא התסרוקת. סבירות גבוהה יותר שיבחרו במישהי עם קוקו או צמה או תסרוקת אחרת שניתן לתפוס אותה בקלות. הם יעדיפו בקורבן עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר יבחרו לעיתים נדירות. [זאת אומרת - נאנסת כי יש לך שיער ארוך. לכי מייד לקצר את השיער שלך!]
• הדבר השני שהאנס בוחן הוא בגדים. הם יעדיפו אישה שניתן להסיר את בגדיה בקלות ובמהירות. אנסים רבים מסתובבים עם מספריים בכדי לחתוך את הבגדים. [לא נתקלתי בתקשורת במקרה שבו אנס גזר את בגדיה של הקורבן הרנדומלי שלו. וכמובן - אל תלבשי בדים נחתכים בקלות, ותלבשי כמה שיותר בגדים. אולי לא יהיה למר אנס כוח לגזור את כולם והוא יעבור לקורבן הבא]
• בנוסף הם מחפשים אישה/נערה אשר מדברת בפלאפון, מחפשת משהו בתיק או עסוקה בדבר כלשהו בזמן ההליכה בפני שהיא לא שמה לב למתרחש סביבה וניתן להפתיע אותה ולהשתלט עליה בקלות. [זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באמירה כזו. מה שזה אומר בעצם הוא שאנחנו צריכות לצאת לרחוב כמו לשדה קרב, לא להתבונן בחלונות הראווה, לא להקשיב למוזיקה, לא לשוחח בטלפון... ואם כן עשינו את זה - אנחנו אשמות בזה שנאנסנו. באופן אישי אני יכולה להעיד על כך שכמצאתי את עצמי מסתובבת במקומות מפוקפקים בלילה, תמיד שוחחתי עם מישהו בטלפון וכל הזמן עדכנתי אותו במיקום שלי, מתוך מחשבה שאם משהו יקרה לי, אפשר יהיה להזעיק את המשטרה ישירות]
• שעות היום בהן סיכוי גבוהה שהאנס יתקוף הן בבוקר, בין 5 ל 8:30. [כלומר, בין 5 ל8 וחצי בבוקר, תשארי בבית.]
• המקומות הנפוצים ביותר לחטיפת הקורבן הם חניונים ציבוריים ושירותים ציבוריים. [ואם כבר העזת לצאת - אל תתקרבי למקומות האלו]
• היזהרי במיוחד, אם בצמוד למכונית שלך חונה רכב מסחרי גדול, שהחלונות שלו אטומים. [זאת אומרת, אם כבר עשית את הטעות ויצאת מהבית והחנית בחניון ציבורי...] 
• האנסים מחפשים לתפוס/לחטוף את האישה במהירות ולעבור למקום אחר בו הסיכויים נמוכים שהם יתפסו. [ומה אני עושה עם המידע הזה?]
• רק 2% מהאנסים אמרו שהם נושאים כלי נשק מפני שעונש על אונס ללא נשק הוא שנתיים עד חמש ואונס עם כלי נשק עונשו בין 15 ל 20 שנה;(רק בארה'ב-בישראל הענישה מגוכחת- כמה חודשי שירות בלבד).  [דווקא זה סעיף מעט מרגיע! רוב האנסים לא נושאים נשק, כלומר הוא לא יירה בך, הוא רק יכה אותך למוות/יחנוק אותך אם תאבקי בו. איזה אושר!]
• במידה והאישה נאבקת באנס הוא נרתע מפני שהוא מבין מהר מאוד שלא כדאי לו להתאמץ מפני שהמאבק ייקח זמן ויכול למשוך תשומת לב. [חשוב לציין כי בשעת לחץ, חלק גדול מהאנשים קופאים. זו תגובה פיזיולוגית מוכרת ולאו דווקא נשלטת.] 
• האנסים גם אמרו שלא יבחרו באישה עם מטרייה או כל אובייקט שניתן להשתמש בו להגנה ממרחק. מפתחות אינם מרתיעים מפני שצריך להיות מאוד קרוב לתוקף בכדי לפגוע בו באמת. אז המטרה שלנו (הנשים) היא לגרום לאנס לחשוב שאינך שווה את הסיכון. [מעניין אם כל אותם גברים שהטרידו אותי בחורף, כאשר טרחתי ונשאתי עימי מטריה גדולה ומסורבלת, קראו את הסעיף הזה.]
• שיטות הגנה מומלצות: במידה ומישהו עוקב אחרייך או עובר לידך, תסתכלי עליו ישירות ותשאלי אותו שאלה (כמו: מה השעה?) כך תוכלי להביט ישירות בפניו ולזהות אותו אחרי כן במסדר זיהוי והוא יעדיף לחפש קורבן אחר. [או, תתני לו את התירוץ המושלם לאונס: "היא התחילה איתי! היא שאלה אותי מה השעה!"].
• במידה ומישהו בא לקראתך תצעקי 'עצור!' או 'תתרחק ממני!' רוב האנסים אמרו שהם לא יתקפו אישה שצועקת או עושה רושם שהיא תלחם. שוב, הם מחפשים קורבן קל. [או שתהפכי את האונס הזה לרצח. או שתקפאי ולא תצעקי וככה תהיי אשמה]
• אם יש ברשותך גז מדמיע ואת צועקת יש לי גז מדמיע ומחזיקה אותו לעבר לחשוד, הוא יעדיף לחפש מישהי אחרת.
• במידה ונתקפת סביר להניח שהתוקף חזק ממך. הנה כמה נקודות תורפה: במידה והתוקף תופס אותך מאחור תצבטי אותו בחלק הפנימי של הזרוע בין המרפק לבית השחי או בחלק הפנימי של הירך. אלו מקומות כואבים מאוד (נסי על עצמך). [בהנחה ולא קפאת, והוא לא תפס לך את שתי הידיים, זו עצה באמת נהדרת]
• צביטה כזו מספיקה כדי להסיט את תשומת לבו ואז תוכלי לבעוט לו בביצים, דבר שיפיל אותו לרצפה לכמה שניות ותוכלי לנסות לברוח. [כנ"ל]
• זכרי שהמרפק הוא ה'שפיץ' הכי חזק בגופך. השתמשי בו! [כנ"ל נוסף]
• במידה והתוקף מולך נסי לתפוס לו שתי אצבעות מכף היד ולכופף אותם לאחור בכל הכוח. נסי לתקוע אצבעות או כלי חד או חול בעינייו [חבל שהייתי צריכה לקרוא קטע שלם שמאשים את הקורבן בשביל להגיע לעצות ממשיות]
• ולסיום, תמיד שימי לב למתרחש סביבך והיזהרי. תמיד תסמכי על האינסטינקטים שלך וכאשר את חשה מאוימת עזבי את המקום. גם אם זה נראה לך טיפשי באותו רגע ושאת סתם לחוצה עדיף לא לקחת סיכונים. [זאת אומרת, בגלל שנשים מוטרדות מינית בכל מקום, כדאי להשאר בבית פשוט, לא?]

העניין הוא, שאנחנו כן יכולים למנוע את האונס הבא. אנחנו כחברה.
אנחנו יכולים להפסיק לעשות לינץ' תקשורתי על נאנסות [ע"ע מקרה דר' אורלי אינס]. אנחנו יכולים להפסיק להגיד, לנו ולאחרים, שהיא רצתה את זה, היא שידרה את זה, היא פיתתה אותו. 
אנחנו יכולים לדרוש מבתי המשפט עונשים חמורים יותר מכמה חודשי עבודות שירות.
בפוסט הזה http://drkathleenyoung.wordpress.com/2009/09/06/how-to-prevent-rape/ נמצא טקסט באנגלית. זו הקבוצה בפייסבוק, בעברית. ולעצלנים, 
הנה הדרך הבטוחה למנוע את האונס הבא. 

אם מישהי שיכורה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי הולכת לבד בלילה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי מסוממת וחסרת הכרה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי לובשת חצאית קצרה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי עושה ג'וגינג בפארק בחמש בבוקר, אל תאנוס אותה.
אם מישהי נראית כמו האקסית שאתה עדיין מאוהב בה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי ישנה במיטה שלה, אל תאנוס אותה.
אם מישהי ישנה במיטה שלך, אל תאנוס אותה.
אם מישהי עושה כביסה, אל תאנסו אותה.
אם מישהי בתרדמת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי משנה את דעתה באמצע פעילות מסוימת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי מסרבת שוב ושוב לפעילות מסוימת, אל תאנוס אותה.
אם מישהי היא עוד לא אישה, אלא ילדה, אל תאנוס אותה.
אם לחברה או לאישה שלכם אין מצברוח, אל תאנוס אותה.
אם הבת החורגת שלכם רואה טלוויזיה, אל תאנוס אותה.
אם פרצתם לבית וראיתם שם מישהי, אל תאנוס אותה.
אם חבר שלך חושב שזה סבבה לאנוס מישהי, תגיד לו שזה לא, ושהוא לא חבר שלך.
אם "חבר" שלך מספר לך שהוא אנס מישהי, תדווח למשטרה.
אם מישהו במסיבה אומר לך שיש בחורה חסרת הכרה למעלה ושזה התור שלך, אל תאנוס אותה, תתקשר למשטרה ותגיד להם שהבחור הזה הוא אנס.

תגידו לבנים שלכם, לאחיינים שלכם, לבנים של חברים, שזה לא בסדר לאנוס.

אל תגיד לידידות שלך איך להתגונן.
אל תטען שהיא היתה יכולה להימנע מזה אם רק היתה עושה/לא היתה עושה...
אל תטען שזו אשמתה באיזושהי צורה.
אל תתן למישהו את ההסכמה שבשתיקה כשהוא אומר ש"תקע" בחורה שיכורה.
אל תטען שאין לך שליטה על גופך. יש לך. 

יום ראשון, 15 במאי 2011

מה נשים עושות, או: כאילו פוסט אורח.

עד שלא הגעתי לפוסט המאלף הזה, לא ידעתי מה בדיוק מטריד אותי בפרסומת.
מעתיקה את הפוסט כלשונו, באישור הכותב כמובן.



הפרסומת המרהיבה הזאת מעטרת בימים האחרונים את רחובות ישראל והיא חלק מקמפיין מקיף שמנסה לשכנע נשים לעבור לשימוש באמצעי מניעה חדש, שיקל על חייהן מאחר שלא יצטרכו לזכור לקחת גלולה מדי יום ביומו. בין 150 ל-200 פתקיות צהובות שעליהן רשומות מטלות שונות שאותן יש לזכור לבצע – רבות מהן חוזרות על עצמן כמה וכמה פעמים – מופיעות כאן, ולצדן המסר הברור: "נו, ובנוסף לכל זה את עוד אמורה לזכור אם שכחת או לקחת גלולה?!".

אמצעי מניעה חדש  (אילוסטרציה)

מהן אפוא המטלות האלה? מה ממלא את שגרת יומה של האישה המודרנית ומונע ממנה לזכור אם לקחה גלולה או לא? עיון יסודי בפתקיות חושף פסיפס מרתק של חייה של אישה זו: "להחליף את נעלי העקב", נכתב באחת מהן. "להחליף את קרם הלחות" באחרת; "להחליף את החולצה שקנית", בעוד אחת; ולא לשכוח גם "להחליף את השרשרת זהב לכסף", כי האישה המודרנית היא לא רק אובססיבית לגבי החלפת בגדים ומוצרי קוסמטיקה, אלא גם עילגת להחריד.

 
פסיפס מרתק של חייה של אישה זו (אילוסטרציה)

אבל זו רק ההתחלה. אחרי שתחליף את קרם הלחות, תצטרך אותה בחורה גם "לקבוע תור ללייזר", "לעשות גבות", "לשים מסכת אבוקדו", "ללכת למכון השיזוף", "לקבוע הלבנת שיניים" (וגם "לקבוע תור לשיננית"), "לקבוע תור לקוסמטיקאית", "להירשם לשומרי משקל", "להירשם לפילאטיס מכשירים", "לקנות מייק אפ חדש", "לקנות את הבושם החדש" (אצלה הכל חדש, כן?), "לשים לק לחתונה מחר!" (סימן הקריאה במקור), וכמו כן "לא לשכוח מניקור/פדיקור" (לפני או אחרי הלק?).

  
זו רק ההתחלה (אילוסטרציה)

וטיפוח הגוף, כידוע, הוא רק השלב הראשון. אחרי זה צריך גם לקשט אותו כראוי, ולשם כך לא די באותן נעלי עקב, שרשראות וחולצות שכבר הוחלפו. האישה המודרנית תדאג לפיכך "לקנות שמלה לחתונה של הדס", "לקחת את המכנסיים מתיקון", "לקנות חזיית ספורט חדשה" (בכל זאת, צריך לרוץ לקחת את המכנסיים מתיקון), "לקנות ביקיני חדש" (מה, שתלך לים עם חזיית ספורט?) "לקנות את העגילים שראיתי!", וכמובן, איך אפשר בלי מה שכל אישה עושה לפחות פעם-פעמיים בשבוע, "לקחת לניקוי יבש שמלת נשף". ואחרי כל זה, נותרו מן הסתם עוד כמה פריטים ואביזרים שממש אי אפשר בלעדיהם בנשף, ולכן יש לוודא שהאישה שלנו גם תצא "לעשות שופינג בשישי" (או אולי דווקא "לעשות קניות", שזה כנראה משהו אחר לגמרי, או לכל הפחות לא קורה ביום שישי). ובאותה הזדמנות, היא תוכל כבר "לקנות את הספר בישול" (כך במקור), "לקנות פרחים בשישי", "לקנות מתנה לאמא של בעלך" (האישה שלנו אוהבת לדבר עם עצמה בגוף שני), "לקנות אוכל לפופי הכלב" (היא אוהבת גם להזכיר לעצמה לאיזה זן משתייכת כל אחת מחיות הבית), "לקנות מתנה לשירה", וגם "לקנות מתנה לסיון למסיבת הרווקות" (האם לבוא בביקיני, בחזיית ספורט או בשמלת נשף? העיקר שלא עם אותה שמלה שקנית לחתונה של הדס!).

 
צריך גם לקשט אותו כראוי (אילוסטרציה)

בשלב הזה, האישה שלנו כבר מלובשה ומזומנה ועמוסת ציוד, ולכן היא יכולה להתחיל לתכנן את המשך יומה. זה מורכב, כמה מפתיע, משורה של מטלות דומסטיות שאי אפשר להתחמק מהן, אם את אישה מודרנית וליברלית: "להשקות את העציצים", "להאכיל את הדגים", "להאכיל את החתול של השכן" (ולא לשכוח את פופי הכלב!), "לתפור כפתור בחולצה של יואב", "לשלם חשבונות", "לנקות את הבית" (ומיד אחרי כן "לסדר את הבית לעוזרת"), "לנקות אבק מהמדפים בחדר" (העוזרת תמיד שוכחת), "לקצר את החצאית" (אבל לא את שמלת הנשף!), "להוציא את הפוך מהבוידעם", "לחזור לצילה מהבנק", "לקחת את הכלב לווטרינר" (פופי?!), וגם "לשתול ורדים בגינה" – כי בכל זאת, חבל להוציא כסף על פרחים כל יום שישי. פה ושם, כמובן, יש מטלות שאישה אינה מסוגלת לטפל בהן בעצמה, ועל כן היא תתקשר לגברים המסוקסים שיטפלו בהן עבורה. לפיכך אין לשכוח "להתקשר לטכנאי המחשבים" ו"לדבר עם החשמלאי בקשר לדוד" – אתם יודעים, מוצרי חשמל מסובכים. אבל לא נורא, לפחות "להפעיל מכונת כביסה" ו"להקליט את התוכנית" היא יודעת לבד. גם "לנקות את האוטו" זה בסדר; בכל זאת, ניקיון.

אישה מודרנית וליברלית (אילוסטרציה)

עוד שני עניינים טורדים עד מאוד את מנוחתה של האישה המודרנית: בישול וילדים, ולעתים גם השילוב ביניהם, הבא לידי ביטוי לא בבישול ילדים אלא בבישול עבור ילדים: "להכין עוגיות לכיתה"; "לקנות חיתולים"; "לאפות/לקנות עוגה לגן של הילד" (כן, "הילד"; בדיוק כמו "אמא של בעלך"); "להכין עוגה לעידו"; "לעבור בטיפת חלב"; "להשרות עדשים בחוץ"; "להוציא את הילדים מהגן"; "להכין סלט למחר"; "לחפש מתכון לארוחה עם החברות". ואם לא יימצא מתכון, אל דאגה, אפשר פשוט "לקבוע קפה עם החברות", ובאותה הזדמנות אולי גם "לקבוע לקוראת בקפה"; או לכל הפחות "לבדוק מתי נפתח קורס נומרולוגיה". אין גבול לאפשרויות, ורק צריך בתוך כל זה לא להזניח את התקשורת המשפחתית החשובה: "להתקשר לאמא", "להתקשר לאמא של אסף" (בעלך?), "לצלצל להגיד מזל טוב לסבתא" (מה שסותר קצת את "להביא את סבתא מהשדה", אבל סבתא כבר תסתדר).

טורד עד מאוד את מנוחתה של האישה המודרנית (אילוסטרציה)

ואם בכל זאת נותר עוד קצת זמן, אפשר גם "לקבוע תור למספרה", או לחלופין "לבטל את התור במספרה". "לקבוע דייט עם אסף", ומצד שני "להירשם לאתר היכרויות". אסף יודע מזה? ובעלך?

קל לבטל את רשימת המטלות הפארודית-למראה הזאת כביטוי שגרתי של השוביניזם הגברי המאפיין את עולם הפרסום. במבט ראשון הדברים אכן נראים כך: עולמה של האישה המודרנית, על פי הפרסומת, מורכב באופן בלבדי מעניינים הקשורים לאסתטיקה וטיפוח הגוף, קניות, בגדים, בישול, בילויים, רומנטיקה, מטלות משק הבית (בעיקר ניקיון) ותחזוק יחסים חברתיים במשפחה, עם קמצוץ ניו אייג'י לקינוח. אבל קריאה כזו מחמיצה את ההיבט המשמעותי ביותר: את העובדה שהפרסומת הזו (ודומותיה) אינה שריד שמרני של העבר אלא ממתגת את עצמה כסוג של חתרנות משחררת. האישה המודרנית המדומיינת כאן, זו שאינה צריכה לזכור לקחת גלולה מדי יום (כסמל מובהק של חופש מיני מבורך), אולי דומה לכאורה דמיון מדהים לעקרת הבית של שנות החמישים, אבל האנכרוניזם-לכאורה שלה נובע כולו מבחירה עצמאית שלה, ולא מאילוצים חיצוניים או מכוחות חברתיים שמרניים. הקריאה כאן איננה לחזרה לערכים הישנים והטובים, אלא מיתוגם מחדש של אותם ערכים ממש כסוג של מחאה פוסט-פמיניסטית: מותר לך להתעניין רק בבגדים, בקניות, בבישול, במערכות יחסים ובטיפוח הגוף! מותר לך, כי את עושה זאת מבחירה!

חזרה לערכים הישנים והטובים (אילוסטרציה)

ברמה המהותית, יש בטענה הזאת מידה של אמת. אכן, מותר להתעניין בכל דבר, בין אם מדובר במסכת אבוקדו ובין אם מדובר בתורת המיתרים, בלי שהוא יזוהה אוטומטית כשטחי או כרציני. ויש, כמובן, נשים (וגברים) שעושות בדיוק כך. אבל ההעדר הכמעט מוחלט של אופציות חלופיות מן העולם המוצג כאן (על מנת לדייק, יש מספר מצומצם מאוד של עלי תאנה סמליים ומינוריים: "לצלם את השיעור בכלכלה" ו"ללמוד למבחן מועד ב'" כדוגמאות מייצגות) מבנה מציאות שבה הבחירה הפמיניסטית לכאורה, הבחירה הדומסטית-צרכנית – זו שמדגישה את הצרכנות הממושמעת והבלתי פוסקת בכל ספֵרות החיים – היא הברירה היחידה. זוהי מציאות שבה האישה יוצאת מן הבית על מנת לממש את עצמה בהקשרים ספציפיים מאוד, שהמאחד אותם הוא האתוס הקפיטליסטי-שמרני; ובמקביל, האתוס הזה מוצג כסוג של פרוגרסיביות אולטרה-מודרנית, מה שמאפשר לו להמשיך להתקיים, ואף לשגשג. המוּדעוּת הפמיניסטית מובנית כסוג של חיסון מפני השלכותיה המדכאות של הפטריארכיה; אבל ההשלכות האלה ממשיכות להתקיים במציאות עצמה, ולא רק בתודעה הממשמעת אותה.

עלי תאנה סמליים ומינוריים (אילוסטרציה)


לא לחינם הדגשתי את אותם ניסוחים עילגים ואת אותם כינויים בלתי סבירים המופיעים על חלק מן הפתקים; אין עדות טובה מזו להעדר המוחלט של פרוגרסיביות מהותית במסרים כאן; אלה אינם דבריה של אישה שחיה ונושמת בעולם האמיתי, כזו שבוחרת באמת (ובמסגרת האוטונומיה המוגבלת הנתונה לה) במה להתעניין ולמה להקדיש את זמנה; אלה הם דבריה כפי שהם מובאים דרך הפילטר המנסה לדמיין אותה מתוך פרספקטיבה הרואה אותה אך ורק כצרכנית. ודרך הפילטר המעוות הזה, סביר לחלוטין שבאותם פתקים יהיה כתוב שיש "לקנות מתנה לאמא של בעלך" או "לקנות אוכל לפופי הכלב".

כינויים בלתי סבירים המופיעים על חלק מן הפתקים (אילוסטרציה)

ביום האישה הבינלאומי האחרון הוזמנו כל העובדות בחברת היי-טק מסוימת למופע פסאודו-פמיניסטי, "בוקר של צחוק ופרגון לכוח הנשי של החברה" שכלל את מופע הסטנד-אפ הקולינרי של תמי סירקיס, "עשרת הדיברות למארחת השפויה". בפוסטר שהכריז על האירוע (כאן למטה, לא אילוסטרציה) הוצגה וריאציה מקומית שלRosie the Riveter, אייקונית אמריקנית מיתולוגית מתקופת מלחמת העולם השנייה, שייצגה את הנשים האמריקניות שיצאו לעבוד במפעלים בזמן שהגברים יצאו למלחמה.


להגל, וכנראה גם למרקס, היה משהו לומר על מעגליותה הגרוטסקית של ההיסטוריה: איך זרם פמיניסטי שחבלי הלידה שלו ביטאו הפנמה של מיליטריזם גברי וסיוע לו הצליח לעבור בשלום את הדור הראשון והשני והשלישי ולשוב בגירסה כמו-פארודית של חזרה למטבח ולתפקיד המארחת, וכל זאת תחת אצטלה של "פרגון לכוח הנשי". ממש באותו אופן, גם הפרסומת לאמצעי המניעה ה"חדש" עושה שימוש בשיח של כוח ועצמאות בעודה מקדמת תפיסה שבה "כוח" משמעו הכוח לקנות ועצמאות משמעותה החופש להיות אמא-צרכנית-בשלנית ממושמעת ותו לא. ברגעים כאלה קשה שלא להיזכר בשורות המדויקות מתוך "העולם שבפנים" (בבימוי טרי זווייגוף), כשאיניד (ת'ורה בירץ') ורבקה (סקרלט ג'והנסן) צופות בצוותא באיזו הופעת-פוסט-פּרוֹם מזוויעה במיוחד: "This is so bad it's almost good", אומרת רבקה. "This is so bad it's gone past good and back to bad again", משיבה איניד.

בינגו

רשימת מכולת, או: פוסטים בתכנון. הכותרות לא סופיות כמובן. 
מוזמנים להציע עוד.
~ טרור הרזון
~ הסרת שיער מהגוף
~ מבחן השירותים

בינתיים, בשביל שלא ישעמם כאן.
הייתי נותנת קרדיט לתמונה, אבל מצאתי אותה בפורום פמיניזם בתפוז, ושם לא נתנו.
***עריכה, 15/5, 10:00.
בזכות נעמה - הנה קרדיט***



יום ראשון, 8 במאי 2011

זוכרת.

בנימה קצת אישית. 
כמעט כל מי שמכיר אותי מכיר גם את הסיפור שלי על לירן.
אני לא רוצה, לשם שינוי, להרבות במילים. אני מרגישה שנאמר כבר הכל, אבל באותה נשימה אני מרגישה שלא נאמר כלום, ולמען האמת לא מתחשק לי לבכות כשאני במשרד.
מי שאמר שהזמן מרפא את הפצעים, שיקר. הזמן פשוט גורם להם להרגיש אחרת.
ובכל תאריך שמתקשר לזכרון הזה, לפצע הזה, לחור בלב שכנראה לעולם לא יסתם לחלוטין, אני מרגישה אחרת. נעה בין עצב להשלמה לגעגועים לכעס.  והשנה מרגיש לי מוזר, ללכת לבית קברות צבאי כאשר הוא לא חלל "אמיתי". כאשר הוא לא נפל בקרב, אלא "סתם" נהרג בתאונה. זה לא משנה את ההרגשה הזו כשמשמר הכבוד יורה באוויר. זה לא משנה את הרעידות בגוף בזמן אל מלא רחמים.

עלי מוהר אמר את זה לפני, יהודה פוליקר חורר לי את הלב המחורר ממילא [אפשר לשמוע כאן]. כל מילה פה פוצעת וכמעט כל מילה פה כאילו יצאה ממני.
כי גם ארבע וחצי שנים אחרי זה, זה לפעמים מרגיש כאילו זה היה אתמול. ולפעמים אני כבר לא זוכרת את כל מה שאני רוצה לזכור.

הוא נשאר בן עשרים
והזמן חלף,
זמן שלא נגע בפניו,
זמן בלעדיו

הוא אבד בחולות
עד היום לא שב
רק עכשיו אפשר לדבר
רגע אליו

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השכחה

אז כתבת יומן
ונשאר מכתב
ואתה צוחק מן הדף
שעל המדף

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
שלא שם ולא פה
שהיה ואינו
ובכל זאת ישנו

כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח

יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים

יום חמישי, 5 במאי 2011

פמיניסטיות משחקות בקקי?

במהלך השנים האחרונות, הבנתי שהעולם בדרך כלל מחלק פמיניזם לשני חלקים. אני כמובן לא מסכימה עם הקביעה הזו.
החלק הראשון, והקטן יותר, הוא הפמיניזם הלגיטימי, והוא לרוב יתעסק בקידוש זכות הבחירה של הנשים, כאשר הדגש יהיה בחירתן החופשית להיות חשפניות/זונות/כוכבות פורנו, ובחירתן החופשית להיות נשות קריירה מוצלחות ויפות שחוזרות הביתה ועושות כביסה ומבשלות ומנקות. החלק הזוטר יותר של הפמיניזם הלגיטימי יתעסק בשוויון זכויות מבחינה חוקית, אבל כל עוד האישה חוזרת בסוף היום למקומה הטבעי, המטבח.
החלק השני והגדול של הפמיניזם, הוא הפמיניזם שמשחק בקקי. הוא הפמיניזם שמתעסק בזוטות - בפרסומות, במלחמה נגד הטרדות רחוב, בצעצועי ילדים, בחלוקת עבודות בית ועוד שלל שטויות למיניהן.


בשביל להסביר למה התפיסה הזו שגויה, אנחנו נעשה מעבר חד ל"מבוא לסוציולוגיה" ונלמד מה הוא חיברות. בשביל לקרוא על זה בהרחבה, אתם מוזמנים להיכנס לויקיפדיה. אני אתמצת.
חיברות הוא התהליך החברתי שבו, מגיל אפס, אנחנו מפנימים את הערכים והנורמות של החברה שאנחנו חיים בה. תהליך החיברות הוא אמנם חיובי, אך הוא גם שלילי - הוא מנציח סטראוטיפים וריבוד מגדרי.
גורמי החיברות העיקריים הם - המשפחה, בתי הספר, קבוצת השווים ותקשורת ההמונים. ככל שאנחנו יותר  מתקדמים טכנולוגית, כך תקשורת ההמונים הופכת לסוכן חיברות משמעותי יותר.
בעצם, אנחנו לומדים מהסביבה שלנו איך להתנהג, ואיך לא להתנהג. הרבה פעמים זה קורה לא במודע.


בחזרה לנושא שלנו.
מגיל צעיר נצרבות בנו כל מיני "אמיתות" שוביניסטיות. כל מיני תפיסות מעוותות על איך נשים וגברים צריכים להתנהג. חלוקה מגדרית של מקצועות לימוד, של תחומי עניין. הדברים האלו נצרבים בנו גם בצורה סמויה. באמצעות סרטי ילדים שבהם נשים וגברים מוצגים בצורות מאוד סטראוטיפיות, באמצעות רובי צעצוע שמתאימים רק לבנים ולטום בויז, באמצעות נידוי חברתי של בנים שלא משחקים כדורגל ולא הולכים מכות בהפסקה.
מצופה מאיתנו להתנהג בהתאם למגדר שלנו - להתנהג בצורה נשית או גברית. מגיל אפס אנחנו לומדים איך בנות מתנהגות ואיך בנים מתנהגים.
הפמיניזם ש"מתעסק בקקי" מנסה לשבור את זה, לשנות את המציאות. הוא מוציא את המגדר מהמשוואה, ומחזיר אותו רק כשהוא באמת רלוונטי. הרי כל החוקים שבעולם לא יעזרו, אם עדיין נשים יאמינו שהתפקיד שלהן הוא לנקות ולבשל, כי זה מה שלימדו אותן, זה מה שהן ראו בבית וזה מה שהן מכירות.


כל שינוי, מתחיל ממשהו קטן. ממישהו שאמרו לו שהוא מתעסק בקקי, כי יש בעיות חמורות יותר. ותמיד יש בעיות חמורות יותר.
הרי למי אכפת מסבלה אישה שאחרי העבודה חוזרת הביתה לעבודה השנייה שלה, כשיש עובד סוציאלי שלא סוגר את החודש?
ולמי אכפת ממנו, עובד סוציאלי שלא סוגר את החודש כשיש רופא שעובד 36 שעות רצוף?
ולמי אכפת מרופא שעובד 36 שעות רצוף כשיש חולה הסרטן שהמדינה לא מממנת לו תרופות מצילות חיים?
ולמי אכפת מכל הנ"ל כשיש רעב באפריקה?
ומה כל האלו משנים, אם יש התחממות גלובלית?
הבנתם את הנקודה.


אני מאמינה שאנחנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו. זכותנו, ואולי אף חובתנו, היא לבחור על מה להלחם ומול מי, ולא לתת לאף אחד אחר לקבוע לנו את סדרי העדיפויות.
את הקרבות שלי, כמו רוב בני הדור שלי, אני בוחרת מתוך אגואיזם ודאגה לעצמי, ולילדים שאולי יהיו לי. ואני רוצה להמשיך לחיות בעולם שלא שם אותי במקום השני רק כי נולדתי עם רחם. אני רוצה לחיות בעולם שהציפיות שלו ממני נבנות לפי היכולות שלי, ולא לפי המגדר שלי. 
הדברים הקטנים האלו, ה"משחקים בקקי" האלו, הם הביטוי האמיתי, לתפיסתי, של השוביניזם בחברה. ואת המלחמות שלי, אני עושה שם.